כלכלה בגרוש / ברברה ארנרייך

לספר הזה הגעתי באיחור רב, אבל הוא עדיין רלוונטי ואקטואלי. ברברה ארנרייך, עיתונאית בשנות החמישים שלה (בעת כתיבת הספר כמובן), לוקחת על עצמה אתגר – לחיות כמה חודשים במשרות שכר מינימום, ברחבי אמריקה. על אף אי-שלמותו של הניסוי, כי הרי בלתי אפשרי להרגיש באמת עני וחסר תקווה כשיש לך איזו רשת ביטחון ובית חם לחזור אליו, התוצאות אדירות.

כשרון הכתיבה של ארנרייך הוא מהמם – היא יודעת לספר סיפור מרתק, אבל גם לשים לב לפרטים הקטנים והכה חשובים, ועוד להגיש את הסאב-טקסט או את המסר בצורה אינטילגנטית. היא רגישה לעצמה אבל גם לחלוטין רגישה לסביבתה, לאנשים שסביבה ואותם (ואת סיפורם ומצבם) היא מנסה להבין.

קריא מאוד למרות תוכנו המדכא לבטח והטכני אולי, ובאמת מעביר סיפור, כמו הרפתקה טראגית.
והספר הזה, על דמויותיו ותובנותיו, נשאר איתי גם במהלך הקריאה, וגם לאחריה. בגדול – קריאת חובה.

מודעות פרסומת

אחי היאקוזה / יעקב רז

יעקב רז מביא את סיפורם של היאקוזה ביפן של שנות השמונים-תשעים, מנקודת מבטם כמספרים, או מנקודת מבטו כזר שמצליח להתחבב עליהם וללוות אותם מקרוב מאוד.

הרבה סיפורים קטנים על מאפיונרים טוב-לב יותר או פחות, הרפתקאות פשע-לייט, ותיאורים מעניינים של החברה היפנית כולה. אבל הכתיבה עצמה מקוטעת, לא כל-כך זורמת, ולצלוח ספר שלם שכתוב ככה דורשת איזו עלילה מעניינת. היא קיימת איפשהו, אבל כה איטית, ומזוגזגת ולא ברורה, כך שלמרות העניין והרצון הטוב, החלטתי לנטוש אותו לפני סופו. פשוט מתפתל מדי, ולא מספיק מעניין, לטעמי.

לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן

סיפור קטן ויפה, שמלווה את מריו החולה בסרטן ואת ליטו בנו, במסע במשאית חבוטה בכבישי ארץ לטינית כלשהי – ובמקביל, את אלנה אשתו וקורותיה בביתם. כל פרק מסופר מנקודת מבטו של אחד משלושתם, וקולותיהם יפים ואמינים, מוסיפים אחד על השני, וארוגים בחוכמה לסיפור אחד, שבאמת ״נוסע״. בלי ספויילרים – מדובר בסיפור רגיש ונוגה, מלא בחיים ובתאווה ובהרבה מוות. שווה קריאה אולי בזמן קצת יותר מדוכדך, או לפחות מהורהר.

קירות דקים / תמר גפני

״קירות דקים״ הוא ספר אוטוביוגרפי שלא מרגיש ככזה. הוא נע קדימה ואחורה, מוסר עובדות ואז מתעתע בהם, והכל מתוך איזה ערפל הזייתי סוריאליסטי משהו, מהורהר ונוגה.

תמר גפני היא מוזיקאית, או הייתה, או עדיין. היא מתארת ברגישות רבה את הילוכה בעולם: אהבה גדולה לפסנתר הקלאסי, מאניה-דיפרסיה, אהבות ונישואין וגירושין, חיים ברחוב וכמורה למוזיקה. זה ספר קטן וגדול כאחד, על חיים שאולי קרובים למרכז אבל הם בעצם בשוליים, על מישהי שחיה חיים מעניינים על הקצה שלהם. והיא הצליחה להכניס אותי לעולם שלה, להתרגש משמחותיה (המעטות, אולי?), ולכאוב את כאבה ואכזבותיה. ספר בכורה שלא כולם יתחברו אליו, אבל למי שכן – הוא בהחלט מרגש.

אולי הסכים מוצרט מראש לחיות את חייו בדיוק כפי שחי אותם, ובכך הייתה טמונה גאוניותו? הוא לא ייחל חיים אחרים, ויצירותיו אינן געגוע לעתיד או לעבר, אלא געגוע צורב להווה. מדוע אמנים מסתובבים העיניים עצומות למחצה, כאילו קשתה עליהם המציאות, כאילו הובטחה להם אידיליה שהתפוגגה?

הטנק / אסף ענברי

אם ספרו הקודם של אסף ענברי, ״הביתה״, היה מצויין והפך לסוג של קלאסיקה – אז ״הטנק״ אפילו מתעלה עליו, לטעמי.

בספר לוקח ענברי את הטנק שנמצא בכניסה לקיבוץ דגניה, ומשתמש בו כעוגן כמעט שרירותי, שסביבו נע כל הסיפור. אז לכאורה, הספר מחולק לכמה חלקים, שמביאים סיפורים שונים של אנשים שונים – כשכולם טוענים שהם אלו שעצרו את הטנק הסורי בכניסה לדגניה. אבל הסיפור הוא בעצם סיפורה של ההתיישבות בארץ, בין למלחמת העצמאות לשנות השבעים. הסיפור הוא ההתדרדרות של החברה הישראלית, מכזו שפועלת ביחד תחת מטרה משותפת כדי לבנות את ההתיישבות, לחברה אינדיבידואליסטית ואופורטוניסטית. ומה שמופלא באמת, הוא שאסף ענברי מצליח לספר את הסיפור הזה, בלי שום מניפסט ישיר, אלא רק דרך מעשיהן של המון דמויות נהדרות, המון מקרים קטנים, וסיפורים קטנים, ופרטים קטנים. הכל מתקשר, ומייצר את התמונה הגדולה. והכל נעשה בלי להיות טרחני לרגע, ועם הרבה הומור, והומור עצמי, שצוחק איתנו ועלינו, וגם גורם לבכות. פשוט, ספרות נדירה במיטבה.

ראו חברותיה בדגניה ב׳ שצריך להכיר לה מישהו, והפגישו אותה עם שלום הוכבאום מדגניה א׳. מבחינת החברים, שלום הוכבאום היה גיבור מלחמת העצמאות, האיש שעצר את הטנק הסורי בכניסה לדגניה א׳. מבחינת החברות, הוא היה רווק בן ארבעים.

המכונה נעצרת / א״מ פורסטר

קצת מצחיק להשוות קלאסיקת מדע-בדיוני לפרק של ״מראה שחורה״, אבל בימינו זה כנראה סביר. הספר (הקצר) הזה נכתב לפני יותר ממאה שנה, שזה מרשים בטירוף, כי הוא מתאר עתיד אלטרנטיבי, שבו אנשים נסמכים לחלוטין על הטכנולוגיה, ומאבדים כמעט כל שמץ של מגע אנושי. סיפור אמא ובן, שאולי קצת מתבלבלים בתפקידים הקלאסיים, וזה חלק מהעניין.

האנושות, בשאיפתה לנוחות, עברה את הגבול. היא ניצלה יתר על המידה את האוצרות של הטבע. בשקט ובאדישות היא שקעה בניוון, והקידמה קיבלה משמעות של קידמה עבור המכונה.

אמנם העולם שהוא מתאר לא בדיוק נראה כמו העולם היום, אבל קונספטואלית, הוא די דומה, מספיק כדי להעביר את המסר, ומספיק כדי לגרום לי לחשוב. בתכל׳ס, כמו פרק טוב של ״מראה שחורה״: לפעמים פשטני או פלקטי מדי, אבל מעניין, סוחף, ומעורר מחשבה.

שמונה הרים / פאולו קונייטי

ספר די קטן ומאוד יפה, על חברות בין שני בנים (ואחר כך, גברים), אי שם באיטליה ההררית. אין שם הרבה סיפור, אלא בעיקר דמויות מקסימות (שני בנים, הורים, וגם אהובות) שכתובות ברגישות רבה, והמון המון נוף, שכמו בהרבה ספרים גדולים, תופס מקום מרכזי – בעלילה, ובנפש של הדמויות. תיאורי הנוף משגעים, ורק גרמו לי לרצות להתמקם על איזה הר לזמן מה.

למדתי מה קורה למי שהולך: החארים ממשיכים לחיות בלעדיו. דמיינתי את הערבים שלהם כשברונו היה בן עשרים, בן עשרים וחמש, הוא היה שם ודיבר עם אבי במקומי. אולי אילו הייתי נשאר זה לא היה קורה, או אולי היינו חולקים את הרגעים הללו, יותר מקנאה חשתי חרטה על שלא הייתי שם. היה לי נדמה שאני עסוק בדברים חשובים יותר, בשעה שהייתי שקוע בדברים שוליים עד כדי כך שאפילו אני לא זוכר אותם.

מקסים, יפה, נוגע ללב, וגם מעורר מחשבה לפעמים. ובעיקר, מצליח להעביר את התחושה המופלאה והנקייה הזו, של חיים נעימים ורגועים, בהרים, בטבע.