רובים חיידקים ופלדה / ג׳ארד דיימונד

ספר שהפך לקלאסיקה, שעוסק בעיקר בהיסטוריה ואנתרופולוגיה ומה שביניהם, ומנסה לסקור את התפתחות החברות האנושיות על פני כדור הארץ. השאלה המנחה אותו – מה גרם לחברות מסויימות ״להצליח״ יותר מאחרות? והתשובה שהוא מנסה לספק ולהוכיח, היא שלא מדובר בעליונות גזעית מובנית, אלא בגורמים סביבתיים שונים שגרמו לחברות מסויימות להתפתח יותר מהר מאחרות.

הספר עמוס בדוגמאות, ארוך ומפורט, אך עם זאת קריא. לוקח זמן לצלוח אותו, אך נהניתי מהקריאה. נראה שהרעיונות הגדולים שהוא מביא היו יחסית מוכרים לי, או לא לגמרי משכנעים. אבל ההנאה הייתה בעיקר מהפרטים הקטנים – למשל הסברים איזוטריים על מדוע פילים מעולם לא בויתו, או על למה החיטה הפכה להיות כה דומיננטית בתזונה האנושית.

אני לא בטוח שהייתי קורא אותו בדיעבד, אבל נהניתי בכל זאת.

מודעות פרסומת

ערות בחיי היומיום / סטיבן פולדר

מזמן לא היה פה ספר בודהיסטי. והפעם, סטיבן פולדר עם טקסטים קצרים במגוון נושאים, שמאורגנים בכמה חטיבות כלליות. יותר מחשבות והרהורים מטקסט עם מטרה ספציפית, אבל יש לו הרבה דברים מעניינים ונוגעים להגיד.

״כאשר אנו רואות את כל ההבניות, הפחדים, יצירת הזהות הקורבנית ונרטיבים נוספים כפי שהם, יכולתם לשלוט בנו מצטמצמת, ואת מקומם תופס החופש לחיות את חיינו באופן מלא.״

ספר שמיועד יותר להולכים בדרך, ופחות לאלו שלא מכירים אותה. ספר פיוטי למדי, זורם למדי, ועם זאת עדיין מלא תובנות. שווה קריאה.

לגרום לדברים לקרות / דיוויד אלן

זהירות, עזרה עצמית, מהסוג הכי טכני. דיוויד אלן, עם מתודה על איך לארגן את הזמן שלך, ואת המשימות שלך. כן, קראתי את זה. כן, נהניתי. כן, לקחתי דברים שימשיכו איתי. כן, אני קצת מתפדח. וכן, הספר בהחלט מועיל, ובהחלט שווה קריאה.

אנה פרנק היומן הגרפי / ארי פולמן ודוד פולנסקי

ההמלצות משתפכות, והקריאה המופלאה ב״הנכס״ גרמו לי להגיע לרומן גרפי שני תוך שבוע בערך.
ובכן, האיורים והגרפיקה יפים עד מאוד, אך אני חייב להודות שלא נפלתי. אני זוכר שגם בקריאה הראשונה ב״יומנה של אנה פרנק״, בתור ילד, לא נעים להגיד, אבל לא הבנתי על מה המהומה. כך גם עכשיו. אמנם הויזואליה מהווה המחשה מצויינת ודרמטית לטירוף של התקופה, ולסיפור הספציפי – אבל מעבר לכך, לא התחברתי יותר מדי לסיפור הזה. קורה.

אתה נמצא כאן III / מגזין

הסיפורים זורמים, כמה מהם יפים למדי, אבל זה יותר כמו לקרוא בלוג, קצת יותר מדי חתירה לפואנטה ולריגוש מהר, וקצת פחות מדי עומק.
איורים וגרפיקה יפים בטירוף.
סך הכל, נחמד, בתור ריגוש יפה.

הנכס / רותו מודן

ואו, איזה כיף. איזה כיף להתיישב בגינה עם ספר, ולקום שעה וחצי אחר כך, כשסיימתי לקרוא אותו. איזה כיף להתרגש, להיות מרותק, להיסחף, לצחוק, להתפעל, מסיפור. איזה איורים מופלאים, איזו שפה גרפית שלמה ומושלמת.

הסיפור הוא על מיקה, צעירה ישראלית, שנוסעת עם סבתה רגינה לפולין, כדי לחפש נכס שהיה שייך למשפחה לפני השואה. לא אהרוס עם אף ספויילר, אבל זה סיפור שנקרא בנשימה אחת, עם תהפוכות וסיפורים צדדיים, עם שואה ומסע וסקס וזרות וחברות ועוד ועוד. ועם המון הומור, ומלא רפרנסים ישראליים אינטילגנטיים.

ואיורים, איזה איורים נפלאים. בתכל׳ס, ממש יכולתי לראות את התנועות של סבתא שלי דרך האיורים של הסבתא מהספר, וזה קטע די מדהים.

כלומר, איזה כיף.

קילומטר ויומיים לפני השקיעה / שמעון אדף

סיפורו של אליש בן זקן, בלש שדרותי מדוכדך שחי בתל אביב וחי את סצינת מוזיקת הרוק שלה וגם חוקר מקרה מוות וזה גם מתקשר איכשהו הכל ביחד.
רציתי לאהוב את הספר הזה. קיוויתי שיהיה לי עוד אברהם אברהם לקרוא, הרי גם פה יש עוד בלש ישראלי פריפריאלי מתוסבך, וגם הספר הזה מציג את עצמו כיותר מספר בלשי, ועוד יש שני המשכים, שאמורים להיות שאפתנים אף יותר. אבל משהו בכתיבה, שהרגיש לי מצועצע מדי, קישוטי מדי, כזה שבא על חשבון הזרימה של הסיפור, ויותר מזה, של האמינות שלו. אליש הוא דמות סבירה, אבל משהו בסיפור נשמע לי קצת יותר מדי הוליוודי, יותר מדי תפור, יותר מדי מתאמץ. ואני אוהב את הבלשים שלי ריאליסטיים.