סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד

״סיפורה של שפחה״ עוקב אחרי שלפרד, שהיא שפחה באמריקה דיסטופית שבה מפלגה דתית קיצונית עלתה לשלטון, והפכה את הילודה לחזות הכל, את ההיררכיה המשפחתית לעניין מעוות ומהונדס, ואת הנשים למדוכאות עד מאוד.
הגעתי לספר הזה עם ציפיות גבוהות – ספר קלאסי, על עתיד אלטרנטיבי ורלוונטי לימינו, באווירה אפלה – נשמע כמו סוג הספרים שאני אוהב. אך מצאתי את הכתיבה דחוסה ותיאורית מדי, כזו שמאטה את הקריאה ומונעת מהספר לרוץ קדימה. דווקא כשהתחלתי לנסות לקרוא במהירות (על חשבון הפרטים, במקום להניח את הספר בצד), התחלתי באמת להינות, להתמסר לאווירה האפלה של הספר, ולהיקשר לדמות הראשית (והאומללה למדי, אם להודות). בסופו של דבר, הציפיות היו גבוהות מדי, אך הקריאה שווה את ההשקעה.

מודעות פרסומת

איך עשית את זה? / הלית ישורון

אוסף של ראיונות עומק שערכה הלית ישורון עם משוררים וכותבים אחרים (בסביבות שנות השמונים), שעוסקים בעיקר בתהליך הכתיבה והיצירה.
חלקם עניינו אותי יותר (פנחס שדה, מאיר ויזלטיר ויהודה עמיחי, למשל), חלקם מעניינים לקריאה אך שלא השאירו עליי יותר מדי רושם (יונה וולך, למשל), וחלק שהיה קשה לי לצלוח.
אני מניח שמי שבקיא ומקורב יותר לעולם השירה ימצא בספר יותר עניין, וגם היכרות אישית עם הכותבים עצמם תעזור. בעיניי, כספר תובנות הוא לא כל-כך עומד בפני עצמו – אבל בהחלט היה שווה לקרוא את החלקים שמשכו אותי, וכן חשפו עוד רעיונות שקשורים בתהליך הכתיבה, או סיפקו עוד מבט לנפש של אנשים מעניינים.

האיש שרצה לדעת הכל / דרור משעני

כבר כתבתי פה בעבר על אברהם אברהם, דמות הבלש המופלאה שכותב דרור משעני, וההנאה וההתפעמות שלי ממנו ממשיכה לפחות באותה עוצמה גם בספר השלישי בסדרה.
הפעם אברהם הוא כבר מנהל אגף של חוקרים, והפעם מריאנקה כבר עוברת לגור בדירתו הבת-ימית. וגם הפעם, שני מישורים של התרחשות – אברהם שחוקר מקרה של רצח, ומלי שאיכשהו קשורה לעלילה. וגם הפעם, פשוט לא הצלחתי להוציא את הספר מהיד.
השליש הראשון של הספר מהווה את הבסיס הרגשי, שמספר מה עבר בינתיים על אברהם, ומתאר ברגישות רבה את יחסיו עם העולם – העבודה, בת זוגתו, והחיים באופן כללי. וגם, מתאר את מלי בנגסטון, נקודת המבט המקבילה, וסיפור חייה המטלטל.
ואחרי החלק הראשון, שגרם לי להיקשר לדמויות ועורר המון מחשבה – מגיע ההמשך, שכתוב כחקירת משטרה שאי אפשר להוריד אותה מהיד. את הספר סיימתי בפחות מיממה (מה שלא קורה הרבה), בהנאה עצומה, ובתחושה של ״מתי כבר יגיע החלק הבא״.
עוד ספר מעולה, בסדרה מעולה.

אייס / אסף גברון

אני לא יודע אם זו תחושה של מאמץ יתר שנודפת מהספר הזה, שעוקב אחרי גיבור רע, כזה שלקרוא לו מניאק תהיה מחמאה אדירה ואנדרסטייטמנט. הוא כתוב בצורה קצת מעצבנת, והיה מעניין למדי –
אבל אחרי בערך מאה עמודים ופרק שהכיל סצנת אונס והתעללות מחרידה שמגיעה משום מקום, פשוט החלטתי שמספיק, ושאין לי שום כוונה להמשיך ולקרוא אותו. אני לא רואה שום צורך לסבול בשביל הספר הזה.

ספינות טרופות / אקירה יושימורה

בדומה ל״עץ המשי״, גם גדולתו של ״ספינות טרופות״ טמונה בעיניי ביכולת להעביר אותי לגמרי לתקופה אחרת בזמן ובמרחב – במקרה הזה, ליפן של לפני מאה חמישים שנה, לכפר דייגים קטן ועני שמתפרנס קצת מדיג אבל בעיקר משוד של ספינות טרופות.
העלילה עוקבת אחרי ילד בן תשע ועל מאמציו שלו ושל משפחתו וכפרו לשרוד, אבל העיקר הוא התיאור המהפנט אורח החיים שלהם, שהצליח לגרום לי להרגיש את הסבל והקושי, וגם את היופי, שחווים גיבוריו.
ומעבר לאלו – יש מעט מאוד הנאה וגאולה בסיפור הזה, אבל יש הרבה יופי והרבה רגש, עצורים אך מהפנטים (כדרכם של היפנים), ששווים את הקריאה הלא-פשוטה.

שנת הארנב / ארטו פאסילינה

שנת הארנב מתחיל בסצנה משעשעת שבה הגיבור מחליט לתפוס ולהציל ארנב פצוע שמצא בצד הדרך, מה שמצית אצלו באופן לא מאוד מוסבר חשק לעזוב את הכל (כולל את אשתו ואת העבודה שלו), ולצאת לשיטוט נטול מטרה ברחבי פינלנד. יש משהו מאוד משוחרר ומשמח בסיפור הזה: בעיקר כי לא הגיבור ולא הסופר לוקחים את עצמם ברצינות ובכבדות, זורמים מסיטואציה לסיטואציה ונהנים ממה שיש. אבל גם כי אהבת אדם גדולה ומשוחררת נמצאת בבסיס של כל ההתגלגלות (אפילו כשמדובר בדמויות שהן בבירור מעצבנות או רעות ההתייחסות אליהן מלאה בכבוד ואמפתיה). וגם תיאורי הנוף המקסימים של פינלנד, גם מגוון הסצנות הקומיות, וגם תחושת החופש הגדולה שנמצאת בכל משפט בספר הזה.

וטנן ביצא את עבודתו הקשה בלי שיקולי זמן. כך התחשל ושכח ביתר שאת את חייו הקודמים הסתמיים בעירה הבירה. הדיונים הפוליטיים עם אלו שזה עתה המירו את דעתם לא הציקו לו עוד, הנשים השוקקות לא טרדו את שלוותו ואת עיניו ביערות קוהמו, וכך נטש אותו המתח המיני כליל.
חיים כאלה יכולים להיות נחלתו של כל אדם, בתנאי שיבין בראש ובראשונה שעליו לוותר על חייו האחרים.

ספר מקסים ומעורר מחשבה, שאחזור אליו בעתיד.

מסעותיי עם צ׳רלי / ג׳ון סטיינבק

ג׳ון סטיינבק הוא סופר אמריקאי מפורסם (שכמובן, כסופר, שאף אחד לא יזהה את פניו ברחוב), שיוצא למסע של שלושה חודשים עם כלבו ברחבי אמריקה. מסע שעמוס בתיאורי נוף ואבחנות, בשיחות עם אנשים, ובהרהורים פילוסופיים פוליטיים והיסטוריים.

בקריאה הראשונה בספר הזה, לפני אי אילו שנים, חשתי את תאוות המסע של סטיינבק, את תיאוריו החדים, והרגשתי כאילו אני קורא סיפור מסע שמתרחש היום. קראתי אותו כספר אוהב אדם וסקרן, שמעודד לצאת ולדבר ולטייל ולהיות פתוח לעולם.

באתי לקחת את צ׳רלי כעבור ארבעה ימים, והוא היה בריא לגמרי. הרופא נתן לי כדורים שאתן לו בהפסקות בזמן הנסיעה, כך שהבעיה לא התעוררה שוב. אין שום דבר בעולם שיכול לתפוס את מקומו של איש טוב.

בקריאה חוזרת, סטיינבק עדיין כותב בצורה מופלאה ויפה וחדה לחלוטין (ותודה לתרגום הנהדר!). אבל איכשהו, עכשיו תאוות המסע שלו נשמעה לי קצת מעושה, גם אם הסקרנות עדיין שם. והוא מנהל שיחות (ארוכות) עם אנשים, אך כאלו שלא הופכות לחיבור אמיתי, שהוא בעיניי מה שהופך סיפור מסע למוצלח במיוחד. החוזק העיקרי שלו הוא בניתוח פוליטי ששואב את הדוגמאות שלו מהשטח, אבל מציג נקודת מבט אמריקאית משנות השישים, שאיכשהו אני מוצא אותה פחות רלוונטית לחיים שלי, לפחות היום.