“שום וספירים” / רות ריישול

על המדף שלי, יש לא מעט ספרים שחייבים את מקומם שם לספרנית הדילטנטית.  הספרנית היא אקס-בלוגרית, שכתבה במשך שנתיים וחצי בלוג מדהים, על ספרים, אבל רק כנקודת מוצא לחיים שלה. הייתה תקופה מסויימת שהייתי מאוהב בה ממש, והכתיבה המופלאה שלה סיפקה לי נחמה גדולה בתקופות יותר קשות, והרבה השראה. היא פשוט כותבת גדולה, ומה יפה בעיניי שהיא פרשה בשיא, והשאירה את הבלוג שלה תלוי ברשת כסיפור סגור ומקסים. אבל בסופו של דבר, רוב הבלוג עוסק בספרים, ומדי פעם נתקלתי שם בכאלו שעלולים לעניין אותי. רובם התגלו כהצלחה, פנינים מפתיעות ונפלאות שכנראה לא הייתי מגלה אותן לבד. "שום וספירים" של רות ריישול הוא בהחלט אחד מאותם הספרים.

הספר מתאר את עבודתה של רות ריישול כמבקרת המסעדות של הניו יורק טיימס, עבודה קשה ללא ספק. עבור סאקר של מטבח כמוני זה ישר צלצל כקריאת חובה, אבל הוא מהנה גם אם זאת לא כוס התה שלכם. הכתיבה, כיאה לעיתונאית מנוסה, קלילה וזורמת, והתרגום של ענבל שגיב נקדימון נפלא ולא מורגש. הטון מתרגש אך לא רגשני, חד אך כמעט ולא ציני. מאוד הזכיר לי, ולטובה, את אליזבת גילברט (מקווה שאגיע לכתוב גם עליה בקרוב). היא בהחלט יודעת לספר סיפור, ולהחזיק את הקורא מרותק.

 עלילה מורכבת אין, רק הרבה אפיזודות על המסעדנות בניו יורק, על חגיגת הארוחה בכל פעם מחדש, על תחפושות, על מוסר עבודה וקפדנות שלא מוכרת במחוזותינו, ועל אהבה גדולה לאוכל. על החיפוש אחר הארוחה המושלמת, על האינטגריטי שמאפשר לה לכתוב על מסעדה רק אחרי כמה וכמה פעמים שסעדה בה, ועל החוויה הזאת, שנקראת "ארוחה במסעדה", שקצת קשה להסביר אבל אפשר לנסות ולכתוב.

אז אם עוד לא שיכנעתי עד עכשיו, אזרוק איזה קישור אקטואלי. חלק ניכר מהספר מוקדש להתרפקאותיה של רות כמתחפשת (כדי שלא יכירו ויפנקו אותה יותר מדי), ועל אף שזה אמור היה לגעת לליבי פחות, דווקא אפשר לאסוף ממנה תובנה או שתיים, על איך ההופעה משנה את הבנאדם לגמרי. ולכבוד פורים הבא עלינו לטובה, נראה לי שזה תירוץ מספיק טוב לקריאה.

מודעות פרסומת

"מרת דלאווי" / וירג'יניה וולף

כבר כמה חודשים שהיא מחייכת אלי. נחה אצלי בחדר, מעפעפת בעדינות מדי פעם, מחכה בסבלנות עד שאקדיש לה זמן. השמלה הכחולה והפשוטה שלה כל כך עושה לי את זה, עד כדי כך שאני יודע שאסור לי להרוס את הקשר בינינו, ולכן גם אני מחכה. מחכה שאהיה במצב רוח שיתאים להתמסרות מוחלטת.
“מרת דלאוויי”. באחד מביקורי בחנות-הספרים-המשומשים-השכונתית-החביבה, נתקלתי בעותק הזה. נכתב ב-1925, נדפס בעברית ב-1976, מדיף ריח של ספר ישן, הכריכה בכחול עמוק, הדפים כבר כבר צהבהבים. כמו עוד כמה מחבריו, הספר ישב בערמת-הספרים-שממתינים-לתורם. אתמול, חמישי בערב, אני בדרך חזרה מהמשרד.

היעד המקורי היתה מסיבה שחבר מארגן בבית, אבל משהו בכל זאת גרר אותי הביתה, חשק רומנטי להסתגר ולקרוא. כבר חושך בחוץ, ואני מתחיל לקרוא את “מרת דלאוויי”, וכבר משלב הריח והשורות הראשונות אני יודע שיהיה לי כיף, אבל בטח לא קל.

הסיפור כורך מספר דמויות לונדוניות למעט מאוד עלילה, והרבה מאוד הרהורים. קלריסה דלאוויי, ריצ’רד אהובה, פיטר שהיה ועדיין מאוהב בה, סאלי חברתה, כולן (ועוד כמה דמויות על הדרך) מטיילות ברחבי הכרך כמו שהיית מצפה מאריסטוקרטיה אנגלית של תחילת המאה, מתחבטות בשאלות חשובות יותר וחשובות פחות, כשמעט מאוד קורה מסביב. הסיפור מתפתל וקופץ בין הדמויות, ודי קשה להבין מי מדבר או חושב באותו רגע, וזה חלק מהחן של הספר. נוצר פה מרקם עמוס של רגשות ותהיות, שכל דמות מושכת אותו לכיוון אחר. השפה, יש לציין, קשה ולא זורמת, אך יפה עד מאוד, מביאה באותה בהירות תיאורים מקסימים של הסביבה, וניואנסים דקים של הרגש.

אז אחרי לילה נעים ומחצית ספר, אני יכול לומר שזה כל מה שציפיתי מהערב הזה.

אני חייב לציין שמהמחצית השניה של הספר נהנתי פחות. אולי מופשט מדי בשבילי, ובמקרים כאלו, היופי של הכתיבה ווהנאה מהחדשנות פגים מעט, ואני מתחיל להשתעמם.
אבל…
כמה ימים מאוחר יותר, הוקרן באחד מערוצי הסרטים הסרט "השעות", שמתגלגל כולו סביב "מרת דלאווי" זה. כבר ראיתי את הסרט בעבר, אבל הפעם פשוט שמעתי אותו ברקע בעודי קורא בחדר אחר, ונפל לי עוד אסימון: ההתחלה של הסרט כמעט נטולת מילים. פס הקול, ההולם כל כך את הסרט, יכול היה להלום באותה מידה גם את הספר, ומרחיב בצורה מקסימה את מה שניסתה וירג'ינה וולף להעביר בכתיבתה. הרקע הזה למחשבות, שהתגלגלו מחדש לספר, הפיחו חיים חדשים בסיפור, והרים את חוזקו ויופיו בעיניי בדרגה או שתיים.
אז אפשר לקחת את זה בתור הוראות שימוש –
ערב שקט, "מרת דלאווי" ביד, והפסקול של "השעות" ברקע. ועדיף להגיש צונן.