על המדף שלי, יש לא מעט ספרים שחייבים את מקומם שם לספרנית הדילטנטית. הספרנית היא אקס-בלוגרית, שכתבה במשך שנתיים וחצי בלוג מדהים, על ספרים, אבל רק כנקודת מוצא לחיים שלה. הייתה תקופה מסויימת שהייתי מאוהב בה ממש, והכתיבה המופלאה שלה סיפקה לי נחמה גדולה בתקופות יותר קשות, והרבה השראה. היא פשוט כותבת גדולה, ומה יפה בעיניי שהיא פרשה בשיא, והשאירה את הבלוג שלה תלוי ברשת כסיפור סגור ומקסים. אבל בסופו של דבר, רוב הבלוג עוסק בספרים, ומדי פעם נתקלתי שם בכאלו שעלולים לעניין אותי. רובם התגלו כהצלחה, פנינים מפתיעות ונפלאות שכנראה לא הייתי מגלה אותן לבד. "שום וספירים" של רות ריישול הוא בהחלט אחד מאותם הספרים.
הספר מתאר את עבודתה של רות ריישול כמבקרת המסעדות של הניו יורק טיימס, עבודה קשה ללא ספק. עבור סאקר של מטבח כמוני זה ישר צלצל כקריאת חובה, אבל הוא מהנה גם אם זאת לא כוס התה שלכם. הכתיבה, כיאה לעיתונאית מנוסה, קלילה וזורמת, והתרגום של ענבל שגיב נקדימון נפלא ולא מורגש. הטון מתרגש אך לא רגשני, חד אך כמעט ולא ציני. מאוד הזכיר לי, ולטובה, את אליזבת גילברט (מקווה שאגיע לכתוב גם עליה בקרוב). היא בהחלט יודעת לספר סיפור, ולהחזיק את הקורא מרותק.
עלילה מורכבת אין, רק הרבה אפיזודות על המסעדנות בניו יורק, על חגיגת הארוחה בכל פעם מחדש, על תחפושות, על מוסר עבודה וקפדנות שלא מוכרת במחוזותינו, ועל אהבה גדולה לאוכל. על החיפוש אחר הארוחה המושלמת, על האינטגריטי שמאפשר לה לכתוב על מסעדה רק אחרי כמה וכמה פעמים שסעדה בה, ועל החוויה הזאת, שנקראת "ארוחה במסעדה", שקצת קשה להסביר אבל אפשר לנסות ולכתוב.
אז אם עוד לא שיכנעתי עד עכשיו, אזרוק איזה קישור אקטואלי. חלק ניכר מהספר מוקדש להתרפקאותיה של רות כמתחפשת (כדי שלא יכירו ויפנקו אותה יותר מדי), ועל אף שזה אמור היה לגעת לליבי פחות, דווקא אפשר לאסוף ממנה תובנה או שתיים, על איך ההופעה משנה את הבנאדם לגמרי. ולכבוד פורים הבא עלינו לטובה, נראה לי שזה תירוץ מספיק טוב לקריאה.
…
עזוב אותך מיוגה 