"מרת דלאווי" / וירג'יניה וולף

כבר כמה חודשים שהיא מחייכת אלי. נחה אצלי בחדר, מעפעפת בעדינות מדי פעם, מחכה בסבלנות עד שאקדיש לה זמן. השמלה הכחולה והפשוטה שלה כל כך עושה לי את זה, עד כדי כך שאני יודע שאסור לי להרוס את הקשר בינינו, ולכן גם אני מחכה. מחכה שאהיה במצב רוח שיתאים להתמסרות מוחלטת.
“מרת דלאוויי”. באחד מביקורי בחנות-הספרים-המשומשים-השכונתית-החביבה, נתקלתי בעותק הזה. נכתב ב-1925, נדפס בעברית ב-1976, מדיף ריח של ספר ישן, הכריכה בכחול עמוק, הדפים כבר כבר צהבהבים. כמו עוד כמה מחבריו, הספר ישב בערמת-הספרים-שממתינים-לתורם. אתמול, חמישי בערב, אני בדרך חזרה מהמשרד.

היעד המקורי היתה מסיבה שחבר מארגן בבית, אבל משהו בכל זאת גרר אותי הביתה, חשק רומנטי להסתגר ולקרוא. כבר חושך בחוץ, ואני מתחיל לקרוא את “מרת דלאוויי”, וכבר משלב הריח והשורות הראשונות אני יודע שיהיה לי כיף, אבל בטח לא קל.

הסיפור כורך מספר דמויות לונדוניות למעט מאוד עלילה, והרבה מאוד הרהורים. קלריסה דלאוויי, ריצ’רד אהובה, פיטר שהיה ועדיין מאוהב בה, סאלי חברתה, כולן (ועוד כמה דמויות על הדרך) מטיילות ברחבי הכרך כמו שהיית מצפה מאריסטוקרטיה אנגלית של תחילת המאה, מתחבטות בשאלות חשובות יותר וחשובות פחות, כשמעט מאוד קורה מסביב. הסיפור מתפתל וקופץ בין הדמויות, ודי קשה להבין מי מדבר או חושב באותו רגע, וזה חלק מהחן של הספר. נוצר פה מרקם עמוס של רגשות ותהיות, שכל דמות מושכת אותו לכיוון אחר. השפה, יש לציין, קשה ולא זורמת, אך יפה עד מאוד, מביאה באותה בהירות תיאורים מקסימים של הסביבה, וניואנסים דקים של הרגש.

אז אחרי לילה נעים ומחצית ספר, אני יכול לומר שזה כל מה שציפיתי מהערב הזה.

…

אני חייב לציין שמהמחצית השניה של הספר נהנתי פחות. אולי מופשט מדי בשבילי, ובמקרים כאלו, היופי של הכתיבה ווהנאה מהחדשנות פגים מעט, ואני מתחיל להשתעמם.
אבל…
כמה ימים מאוחר יותר, הוקרן באחד מערוצי הסרטים הסרט "השעות", שמתגלגל כולו סביב "מרת דלאווי" זה. כבר ראיתי את הסרט בעבר, אבל הפעם פשוט שמעתי אותו ברקע בעודי קורא בחדר אחר, ונפל לי עוד אסימון: ההתחלה של הסרט כמעט נטולת מילים. פס הקול, ההולם כל כך את הסרט, יכול היה להלום באותה מידה גם את הספר, ומרחיב בצורה מקסימה את מה שניסתה וירג'ינה וולף להעביר בכתיבתה. הרקע הזה למחשבות, שהתגלגלו מחדש לספר, הפיחו חיים חדשים בסיפור, והרים את חוזקו ויופיו בעיניי בדרגה או שתיים.
אז אפשר לקחת את זה בתור הוראות שימוש –
ערב שקט, "מרת דלאווי" ביד, והפסקול של "השעות" ברקע. ועדיף להגיש צונן.

…