“הידרומניה” / אסף גברון

"הידרומניה", בקצרה:

השנה היא 2068, מדינת ישראל, משבר מים חמור, הפלסטינים כובשים את המדינה ומשאירים בידינו את הרצועה שבין טבריה לקיסריה. העולם מנוהל על ידי תאגידי מים ענקיים, בעיקר סיניים, שמשתלטים על כל חלקה טובה בעולם. הגיבורה היא מיה, בהריון מבעלה אידו שנעלם באורח מסתורי. הסיפור הוא נסיונה הנואש לשרוד בעולם חסר הרחמים הזה, ולקחת חלק במאבק נגד תאגידי המים הדורסניים.

בגדול, זה פשוט ספר מתח טוב. רץ בקצב מתחילתו ועד סופו, לא יכולתי להניח מהיד, וזה לא קורה הרבה.
אבל יש גם יותר מזה. כספר עתידני, הוא לא יחזיק אם העולם שהוא מתאר לא יהיה אמין, ואסף גברון לא נופל פה. הוא משרטט עולם קודר ומורעל אך עם שביבים של אופטימיות, מנמק את עיקרי ההיסטוריה כנדרש, ומה שאהבתי, משאיר חלק מהפרטים הקטנים במונחיהם העתידניים, בלי להסביר (לדוגמה, שמות כלי התחבורה. ברור שאנחנו לא מכירים אותם, אבל הוא לא טורח לפרט, וזה חמוד).

והדמויות, אח, יופי של בחירות. הדמויות הראשיות הן רגילות למדי, מעמד ביניים שכזה, עם שאיפות ליותר, אמינות בגדול, על התכונות הטובות ועל המגרעות שלהן. בדיוק הדמויות שאני נהנה להזדהות איתן. ודמויות השוליים מוצלחות אף יותר – חלקן קיצוניות , חלקן אנרכיסטיות , חלקן סתם מקסימות. למשל דגי, הנער הסייבר-פאנקיסט שעוסק במסחר צ'יפים, או האחיינית המורדת שבהיפוך תפקידים מהווה את המבוגר האחראי עבור מיה, וגם השוטר התמים וטוב הלב (או סתם מאוהב), קשה שלא להישבות גם בקסמיהם.

ובלי קשר , עוד הערה – קשה להתעלם מהרפרנסים הרבים שאסף גברון משבץ לאורך כל הספר. למשל הקיבוץ שמככב בספר (עין חרוד), או שמות הדמויות, או הערים שכן שורדות את הצמא. לי זה סיפק עוד רובד נוסף ומעניין של הנאה.

אם אני מנסה לסכם, אפשר להמליץ בלב שלם. נכון, יש פה ושם חורים בעלילה, תכונות קצת מוקצנות ופאקים באמינות, אבל כל אלו כמעט ולא פוגמים בהנאת הקריאה. הסיפור סחף אותי מההתחלה ועד הסוף, הכתיבה קולחת, ועכשיו כשהוא נגמר, אני קצת מתגעגע לדמויות. ובנוסף לכל, מדי כמה עמודים עצרתי כדי לחשוב, מה אם באמת…

“חלון פנורמי” / ריצ’רד ייטס

התוכנית המקורית להיום הייתה לכתוב על "הידרומניה" של אסף גברון, אבל אחרי רות ריישול, החלטתי לחזור למדף הקלאסיקות. "חלון פנורמי" של ייטס יצא לפני כמה חודשים במהדורה עברית, ומשך אותי אליו עוד מהכריכה האחורית: סיפורו של זוג בורגני, שמנסה לברוח מכלוב הזהב בו הוא חי אל עבר חיים מלאי משמעות. מישהו חכם אמר פעם שכולנו נמשכים לאמנות שאנחנו יכולים להזדהות איתה, ובאנג, זה בדיוק סיפור לעכבר משרד שכמוני.

פרנק  ואייפריל ווילר הם הפרפקט אמריקן קאפל, הוא עובד בעבודה חסרת משמעות שהוא שונא, והיא מטפלת בשני ילדיהם. כמובן שההתחלה לא הייתה כזאת, פרנק היה שובר לבבות שרמנטי עם שאיפות לכבוש את העולם , ואייפריל בלונדינית אינטילגנטית עם שאיפות להיות שחקנית. אבל שני ילדים מאוחר יותר, והם קבורים עמוק בדירתם ב"דרך המהפכנים", עם חלון פנורמי גדול הצופה אל הגינה. החלומות והשאיפות, כמובן, נשכחו. באופן קולח, כמעט בלי תיאורי רגשות ובעזרת הרבה ניואנסים של הדמויות, מתאר ייטס בספר את נסיונם הנואש כמעט של הווילרים לצאת מ"מעגל הבורגנות" אל עבר עתיד "בעל משמעות". מהו עתיד בעל משמעות?

אז זהו, שאף אחד לא יודע, לא הגיבורים ולא המספר. לאנשים כמוני, שרוב הספרים שהם קוראים נפתחים עם איזושהי תקווה דבילית למצוא שם את משמעות החיים, גם הספר הזה לא יספק תשובה. מה שייטס כן מעניק, ובשפע, זה אגרופים בבטן הפרברית, הדגמה לכמה קשה יכולה להיות הדרך, והרבה תסכול. זהו כלוב זהב שקל מאוד להיכנס אליו, אבל קשה לצאת – כנראה שהחיים המודרניים כובלים אותנו הרבה יותר חזק ונוח ממה שנרצה להאמין. ו"החלומות שלנו הם הסיפור האמיתי", כן הא, פאק איט.

אבל יש מכל הסיפור הזה, יש משפט אחד ענק שאני לוקח איתי. בפגישתם הראשונה באיזושהי מסיבה, שואלת אייפריל את פרנק, "מה אתה עושה בחיים?". ופרנק, כמו שרק בחור בן עשרים יכול, עונה. "אם הייתי יודע, תוך חצי שעה כבר הייתי משעמם אותך". זה מרגיש כמו תמצות מושלם.

ואי אפשר בלי כמה מילים על הסרט.

אחרי קריאה של הספר, הסרט הוא המחשה נהדרת, מיצוי די נאמן למקור בשעתיים קולנועיות. דרך לחזק את הזיכרון ולחדד את המסר, בלי צורך לקרוא את הספר שוב. ללא קריאה של הספר, כנראה שיש שם יותר מדי חורים בעלילה. במקרה כזה, אני ממליץ על סרט המופת (הראשון של אותו הבמאי, סם מנדז), "אמריקן ביוטי". אחד הסרטים האהובים עליי, ודוגמה לכך שפעם בכמה שנים האוסקר באמת מגיע לידיים הנכונות.