"הידרומניה", בקצרה:
השנה היא 2068, מדינת ישראל, משבר מים חמור, הפלסטינים כובשים את המדינה ומשאירים בידינו את הרצועה שבין טבריה לקיסריה. העולם מנוהל על ידי תאגידי מים ענקיים, בעיקר סיניים, שמשתלטים על כל חלקה טובה בעולם. הגיבורה היא מיה, בהריון מבעלה אידו שנעלם באורח מסתורי. הסיפור הוא נסיונה הנואש לשרוד בעולם חסר הרחמים הזה, ולקחת חלק במאבק נגד תאגידי המים הדורסניים.
בגדול, זה פשוט ספר מתח טוב. רץ בקצב מתחילתו ועד סופו, לא יכולתי להניח מהיד, וזה לא קורה הרבה.
אבל יש גם יותר מזה. כספר עתידני, הוא לא יחזיק אם העולם שהוא מתאר לא יהיה אמין, ואסף גברון לא נופל פה. הוא משרטט עולם קודר ומורעל אך עם שביבים של אופטימיות, מנמק את עיקרי ההיסטוריה כנדרש, ומה שאהבתי, משאיר חלק מהפרטים הקטנים במונחיהם העתידניים, בלי להסביר (לדוגמה, שמות כלי התחבורה. ברור שאנחנו לא מכירים אותם, אבל הוא לא טורח לפרט, וזה חמוד).
והדמויות, אח, יופי של בחירות. הדמויות הראשיות הן רגילות למדי, מעמד ביניים שכזה, עם שאיפות ליותר, אמינות בגדול, על התכונות הטובות ועל המגרעות שלהן. בדיוק הדמויות שאני נהנה להזדהות איתן. ודמויות השוליים מוצלחות אף יותר – חלקן קיצוניות , חלקן אנרכיסטיות , חלקן סתם מקסימות. למשל דגי, הנער הסייבר-פאנקיסט שעוסק במסחר צ'יפים, או האחיינית המורדת שבהיפוך תפקידים מהווה את המבוגר האחראי עבור מיה, וגם השוטר התמים וטוב הלב (או סתם מאוהב), קשה שלא להישבות גם בקסמיהם.
ובלי קשר , עוד הערה – קשה להתעלם מהרפרנסים הרבים שאסף גברון משבץ לאורך כל הספר. למשל הקיבוץ שמככב בספר (עין חרוד), או שמות הדמויות, או הערים שכן שורדות את הצמא. לי זה סיפק עוד רובד נוסף ומעניין של הנאה.
אם אני מנסה לסכם, אפשר להמליץ בלב שלם. נכון, יש פה ושם חורים בעלילה, תכונות קצת מוקצנות ופאקים באמינות, אבל כל אלו כמעט ולא פוגמים בהנאת הקריאה. הסיפור סחף אותי מההתחלה ועד הסוף, הכתיבה קולחת, ועכשיו כשהוא נגמר, אני קצת מתגעגע לדמויות. ובנוסף לכל, מדי כמה עמודים עצרתי כדי לחשוב, מה אם באמת…
…
עזוב אותך מיוגה 