“בעל זבוב” / וויליאם גולדינג

הרבה מזמן הקריאה שלי הולך על כיסוי "חורים בהשכלה". ספרים שנראים לי מעניינים, אבל באופן לא ברור הצלחתי לחמוק מהם עד היום.
"בעל זבוב" הוא בהחלט אחד מהם.

סיפור מוכר שזכה מאז ללא מעט שיחזורים בצורה כזאת או אחרת, על חבורה של ילדים שניצלים מהתרסקות מטוס, ומוצאים את עצמם על אי בודד, ללא מבוגרים. זהו בהחלט אחד מאותם סיפורים נדירים ועל זמניים, כאשר כמעט ולא ניתן רקע על הילדים (מעבר לכך שהם אנגלים, מה שדווקא משפיע על הסיפור). טאבולה-כמעט-ראסה.

בשפה תיאורית ויפה מצוייר האי עצמו, על יופיו וסכנותיו, ומשמש כתפאורה מושלמת למבנה החברתי הקלוקל שנוצר במהרה בין הילדים. כמובן שחברת הילדים התמימה והראשונית מקבלת צורה ואכזריות הדומה לחברה המבוגרת שאנו מכירים ורגילים אליה, ושינוי זה מטיח בפנינו את המציאות הרקובה של החברה והפוליטיקה היום. אני כותב "כמובן" , כי היום, עשרות שנים אחרי שהסיפור נכתב, מדובר כמעט בקלישאה. ראינו את זה ושמענו את זה כבר בעבר, והרעיון של "להעביר קבוצה של אנשים לתנאים אחרים לחלוטין ולראות שהם מתנהגים בדיוק באותו אופן", הוא רעיון שחוק מאוד.

אבל בכל זאת, מצליח "בעל זבוב" לספר את הסיפור ולהעביר את המסר בצורה אלגנטית ויפה, מבלי להיכנס לקלישאות (או למה שאנחנו מכנים היום קלישאות). ויותר מזה, השינוי שחל בכל אחד מהילדים מהרגע שהגיע לאי ועד לסוף הסיפור משורטט בצורה טובה. ואני אפילו הרגשתי שהסופר מכריח אותי, ממש בסצנה האחרונה, להביט אחורה ולהבין שהילדים יראו את העולם אחרת, צבוע בצבעים אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s