“מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב” / גדי טאוב

קצת קשה לכתוב על אוסף סיפורים. אולי בגלל הסיבה הזאת אני פחות אוהב לקרוא קבצים כאלו, הרעיונות שלהם מתפזרים, ולפעמים הכוונה של המספר קצת נעלמת בכל הבלגאן. אבל במקרה של "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב", קובץ הסיפורים הדי-ותיק של גדי טאוב, הרעיון לא מתפזר בכלל.

אחד עשר סיפורים, כשכל סיפור הוא סוג של סיקוונס, רצף של סצינות שמובילות לרעיון אחד. הסצינות עצמן, רובן שיעממו אותי, או לפחות לא הזיזו לי הרבה. מאוד קארברי, מאוד אמריקאי, מאוד ריאליסטי. הוא הדליק את הקומקום, היא הסיטה את שיערה ברכות, הוא נרדם בלי סדין כי הלילה היה כל כך חם. אז נכון, הפרטים עושים את ההבדל, אבל ברוב הספר מצאתי את עצמי מחכה למשהו מעניין באמת שיבוא. לזכותו יאמר, שכמעט בכל סיפור, משהו שמזיז לך את הרגש מגיע. "יותר טוב מכלום" הוא דוגמה מצויינת. סיפור על עוד לילה חסר פואנטה בחייו של בחור תל אביבי, שנגמר בקטע הבא:

"אחרי שסיימתי הדלקתי עוד סיגריה, אבל הראש כאב לי מדי בשביל לעשן. כיביתי אותה בכיור והלכתי לצחצח שיניים. רק כשהסתכלתי בראי מעל הכיור ראיתי שעדיין מרוח לי ליפסטיק מסביב לשפתיים. התיישבתי על הקצה של האמבטיה. לא היה לי כוח אפילו להתפשט."

הסיפור לוקח ערב מוזר או מיותר כזה, ערב שמרגיש מאוד מוכר, ועוטף אותו בעדינות לתוך כמה התרחשויות קצרות. כמו הערבים האלו במציאות, לא אזכור ממנו הרבה מחר. אבל איפשהו, הוא משאיר את הריח המיוחד שלו בזיכרון. זה אחד מאותם הספרים שכנראה לא ישאירו אצלי כמעט כלום, פרט לכמה שביבים של רגשות, שיחרטו חזק. אני יכול לדמיין את עצמי חוזר הביתה בלילה כזה, וחושב על הקצה של האמבטיה, בלי כוח להתפשט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s