הגעתי לנפאל, ויש פה יותר ישראלים, וגם קצת יותר ספרים בעברית בחנויות, וההחלפות נמשכות. הפעם, מורקמי הופך לספר קטן של חניף קוריישי, "הכישרון של גבריאל", שנראה לי חמוד בהתחלה.
מסופר על ילד שהוריו נפרדו, כשאמו עובדת למחייתה בבר, ואביו הוא מוזיקאי כושל, שיכור ומתוסכל. נשמע כמו סיפור עם פוטנציאל, אבל בפועל… קליל מדי, מרושל, מפוספס. הדמויות הן שלד מעניין, אבל נטולות בשר, והסיפור מתגלגל מהר מדי אל סוף טוב מדי.
אז למה אני כותב עכשיו?
קודם כל, אם בארץ הספר נמצא על המדף כדי להזכיר לי שקראתי אותו, בחו"ל הוא יוחלף, ואז ייעלם מהזיכרון אם לא אכתוב עליו.
סיבה נוספת, היא שאני כרגע באמצע טרק, ולפעמים מתחשק לכתוב בלילות הקרים בגסטהאוסים שבאנפורנה.
והתירוץ האחרון בהחלט, והכי חשוב, הוא שגבריאל מצליח לנסח במשפט אחד את מה שניסיתי לומר במשך שנה:
"אני לא רוצה לעבוד במשרד. משרדים נותנים לי הרגשה שאני בחיים לא אצא מהם".
…
עזוב אותך מיוגה 