"הכישרון של גבריאל" / חניף קוריישי

הגעתי לנפאל, ויש פה יותר ישראלים, וגם קצת יותר ספרים בעברית בחנויות, וההחלפות נמשכות. הפעם, מורקמי הופך לספר קטן של חניף קוריישי, "הכישרון של גבריאל", שנראה לי חמוד בהתחלה.
מסופר על ילד שהוריו נפרדו, כשאמו עובדת למחייתה בבר, ואביו הוא מוזיקאי כושל, שיכור ומתוסכל. נשמע כמו סיפור עם פוטנציאל, אבל בפועל… קליל מדי, מרושל, מפוספס. הדמויות הן שלד מעניין, אבל נטולות בשר, והסיפור מתגלגל מהר מדי אל סוף טוב מדי.

אז למה אני  כותב עכשיו?
קודם כל, אם בארץ הספר נמצא על המדף כדי להזכיר לי שקראתי אותו, בחו"ל הוא יוחלף, ואז ייעלם מהזיכרון אם לא אכתוב עליו.
סיבה נוספת, היא שאני כרגע באמצע טרק, ולפעמים מתחשק לכתוב בלילות הקרים בגסטהאוסים שבאנפורנה.
והתירוץ האחרון בהחלט, והכי חשוב, הוא שגבריאל מצליח לנסח במשפט אחד את מה שניסיתי לומר במשך שנה:
"אני לא רוצה לעבוד במשרד. משרדים נותנים לי הרגשה שאני בחיים לא אצא מהם".

מודעות פרסומת

"ערבה עיוורת, עלמה נמה" / הרוקי מורקמי

קשה לי להיפטר מהרכושנות שלי כלפי ספרים, אבל בחו"ל אין לי ברירה. כשסיימתי את "העתידן", מצאתי את עצמי, בפעם הראשונה בסין, בהוסטל עמוס ישראלים, ומדיניות ההחלפה החלה. אז קודם כמה מילים על החלפות בחו"ל – קשה למצוא משהו טוב, כי מה שמסתובב פה, אם להיות אליטיסט לרגע, הוא המכנה המשותף הרחב. וגם אם יש ספרים טובים במכנה הזה, כנראה שכבר קראתי אותם בארץ. אז כשאני נתקל במשהו סביר, אני לוקח, והרוקי מורקמי הוא יותר מזה. אמנם אני לא ממעריציו הגדולים ("קורות הציפור המכנית" היה מעולה, השאר קצת שיעממו אותי), אבל סיפורים קצרים שלו הרגישו כהגיוניים לקריאה בסין (כן כן, אני יודע שהוא יפני, אבל בכל זאת).
מדובר בסיפורים אורבניים לגמרי, ממוקמים ביפן אבל אוניברסליים ביותר, מאוד סביבות-גיל-30, ותמיד חסרי פואנטה.

ואיך עברה עלי הקריאה?
רוב הסיפורים עברו לידי בנסיעות אוטובוס ארוכות, כשאני לא מצליח להזדהות עם הדמויות.
חלק ריגשו אותי בשעות העומס בסאבווי, בדקויות התיאורים, או במיסתורין העדין של העלילה.
ולחלק…
לבודדים מהסיפורים הייתה את האיכות החמקמקה הזו, שלוקחת דברים שידעת על עצמך, ומנסחת אותן בצורה מדוייקת להפליא.

"בשנות העשרים שלי, יצר המרדנות הוביל אותי לעסוק במגוון עבודות פיזיות משונות. כשאני נזכר בתקופה הזו עכשיו, אני לא חושב על זה כאילו זה היה טוב, או רע. זה פשוט מה שזה היה, וזה היה חייב לקרות." *

אני אזכר בסיפורים האלו מדי פעם, בשבועות או בחודשים שאחרי. ואחרי זמן מה, הם יתפוגגו מהזיכרון שלי, ולא ישאירו כלום. ולפעמים, זה יותר ממספיק.

* נראה לי שברור שזה בסדר מבחינתי, שלא מדובר בציטוט מדויק, אלא ברוח הכללית של השורות.

"העתידן" / ג'יימס פ. אותמר

בגדול, המטרה של הרשימה הזו היא לספר שטסתי למזרח, ולכן הספרים שנקלים על דרכי יהיו כנראה יותר אקלקטיים. אבל בקטן, אני מתכוון לספר על ספר טיסה מצטיין, "העתידן". מהספרים שכנראה כבר לא מדפיסים, כי מצאתי עותק שלו בבזאר 15 שקלים שכזה, והוא נראה כספר שיהיה כיף לקרוא, ויהיה כיף להחליף. ומסתבר שהוא באמת כזה.
מסופר על ייטס, שבמקצועו הוא אמור לחזות מגמות בעתיד, והוא עסוק בלהרצות על זה ברחבי העולם, ועל מה שעובר עליו כשנמאס לו מזה. פתאום הוא מתחיל להסתובב במגוון יבשות, בחיפוש אחרי אקשן ושקט בו זמנית (אני מזדהה), נהנה לפגוש אנשים ממדינות שונות ולשמוע את הסיפורים שלהם (אני מזדהה), ועל הדרך, לנסות ולהבין מה הולך לקרות איתו. נראה לי שאפשר להבין למה אהבתי את הספר הזה.

ואם כבר מדברים על עתידנים, המלצה ממש חמה על ספרו המרתק של העתידן (באמת) דוד פסיג, "צופן העתיד". ספר על מדע העתידנות בכלל, ועל תחזיותיו העתידניות לגבי מדינת ישראל. באמת, לדעתי, ספר חובה.