קשה לי להיפטר מהרכושנות שלי כלפי ספרים, אבל בחו"ל אין לי ברירה. כשסיימתי את "העתידן", מצאתי את עצמי, בפעם הראשונה בסין, בהוסטל עמוס ישראלים, ומדיניות ההחלפה החלה. אז קודם כמה מילים על החלפות בחו"ל – קשה למצוא משהו טוב, כי מה שמסתובב פה, אם להיות אליטיסט לרגע, הוא המכנה המשותף הרחב. וגם אם יש ספרים טובים במכנה הזה, כנראה שכבר קראתי אותם בארץ. אז כשאני נתקל במשהו סביר, אני לוקח, והרוקי מורקמי הוא יותר מזה. אמנם אני לא ממעריציו הגדולים ("קורות הציפור המכנית" היה מעולה, השאר קצת שיעממו אותי), אבל סיפורים קצרים שלו הרגישו כהגיוניים לקריאה בסין (כן כן, אני יודע שהוא יפני, אבל בכל זאת).
מדובר בסיפורים אורבניים לגמרי, ממוקמים ביפן אבל אוניברסליים ביותר, מאוד סביבות-גיל-30, ותמיד חסרי פואנטה.
ואיך עברה עלי הקריאה?
רוב הסיפורים עברו לידי בנסיעות אוטובוס ארוכות, כשאני לא מצליח להזדהות עם הדמויות.
חלק ריגשו אותי בשעות העומס בסאבווי, בדקויות התיאורים, או במיסתורין העדין של העלילה.
ולחלק…
לבודדים מהסיפורים הייתה את האיכות החמקמקה הזו, שלוקחת דברים שידעת על עצמך, ומנסחת אותן בצורה מדוייקת להפליא.
"בשנות העשרים שלי, יצר המרדנות הוביל אותי לעסוק במגוון עבודות פיזיות משונות. כשאני נזכר בתקופה הזו עכשיו, אני לא חושב על זה כאילו זה היה טוב, או רע. זה פשוט מה שזה היה, וזה היה חייב לקרות." *
אני אזכר בסיפורים האלו מדי פעם, בשבועות או בחודשים שאחרי. ואחרי זמן מה, הם יתפוגגו מהזיכרון שלי, ולא ישאירו כלום. ולפעמים, זה יותר ממספיק.
…
* נראה לי שברור שזה בסדר מבחינתי, שלא מדובר בציטוט מדויק, אלא ברוח הכללית של השורות.
…
עזוב אותך מיוגה 