בטרקים, ספר טוב הופך לנכס שעובר ונקרא על ידי כל אחד מהחבורה שיוצאת לדרך. אז נקרתה בדרכי הזדמנות טובה לקרוא שוב את "1984", קלאסיקה, כמעט עשור אחרי שקראתי אותה בפעם הראשונה. הסיפור, למי שפספס, הוא על ווינסטון, שמנסה לחיות בחופש, לאהוב, ולשרוד, בעולם עתידי שבו כמעט והכל מוכתב על לאזרחי המדינה על ידי השלטון.
אז מה השתנה ברלוונטיות של הסיפור בעשור שמאז קריאתי הראשונה אותו?
הו כן, שאלה מפוצצת. נראה לי שאשיר אותה לאנשים בעלי מודעות חברתית יותר גבוהה משלי. אני פה כדי לכתוב על חוויות קריאה.
אז מה היה שונה בקריאה?
הספר זרם הרבה יותר ממה שזכרתי (אולי כישורי הקריאה שלי השתפשפו מאז). הקטעים שאהבתי נשארו מעולים (ציטוט לא מדויק – "זה לא היה מעשה אהבה, זה היה אקט פוליטי". גדול). העולם המתואר נשאר עשיר, קודר, וברור. אבל הסאבטקסט, הפעם הרגיש קצת טרחני, ובעיקר לא רלוונטי ברובו.
…
נראה שהפחד משלטון ריכוזי שנובע מתוך התדרדרות קיצונית של הקומוניזם, קצת עבר מן העולם, ופינה את מקומו לפחדים מסוג חדש. הפחדים הניהליסטיים, כמו אלו שמתוארים יפה בקלאסיקה אחרת, "עולם חדש מופלא" מאת אלדוס האקסלי, נראים לי יותר מאיימים היום.
ממשלה שמלבה את השנאה לאויב על ידי הקרנה טלוויזיונית גלובלית של מעשי אימה, או ממשלה שמספקת להמונים ריגושים סינתטיים במקום אלו שאין (כי העולם מושלם מדי)?
שלטון שמעביד את אנשיו שעות רבות לייצור מוצרים למלחמה בלתי פוסקת, או שלטון שגורם לאנשיו לעבוד בדיוק ארבע שעות ביום, כדי שלא ישתעממו (למרות שזו עבודה מיותרת)?
עולם שאין בו טבע כי הוא אסור וזה רע ומלוכלך, או עולם שאין בו טבע כי הרסו את כולו?
אני יכול להמשיך עוד, אבל אני חושב שהבהרתי את הנקודה. "1984", מול "עולם חדש מופלא". עולם בלי חופש כלל, מול עולם כמעט מושלם ומשעמם.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני לא בטוח מה יותר גרוע.
…
עזוב אותך מיוגה 