"1984" / ג'ורג' אורוול

בטרקים, ספר טוב הופך לנכס שעובר ונקרא על ידי כל אחד מהחבורה שיוצאת לדרך. אז נקרתה בדרכי הזדמנות טובה לקרוא שוב את "1984", קלאסיקה, כמעט עשור אחרי שקראתי אותה בפעם הראשונה. הסיפור, למי שפספס, הוא על ווינסטון, שמנסה לחיות בחופש, לאהוב, ולשרוד, בעולם עתידי שבו כמעט והכל מוכתב על לאזרחי המדינה על ידי השלטון.

אז מה השתנה ברלוונטיות של הסיפור בעשור שמאז קריאתי הראשונה אותו?
הו כן, שאלה מפוצצת. נראה לי שאשיר אותה לאנשים בעלי מודעות חברתית יותר גבוהה משלי. אני פה כדי לכתוב על חוויות קריאה.

אז מה היה שונה בקריאה?
הספר זרם הרבה יותר ממה שזכרתי (אולי כישורי הקריאה שלי השתפשפו מאז). הקטעים שאהבתי נשארו מעולים (ציטוט לא מדויק – "זה לא היה מעשה אהבה, זה היה אקט פוליטי". גדול). העולם המתואר נשאר עשיר, קודר, וברור. אבל הסאבטקסט, הפעם הרגיש קצת טרחני, ובעיקר לא רלוונטי ברובו.

נראה שהפחד משלטון ריכוזי שנובע מתוך התדרדרות קיצונית של הקומוניזם, קצת עבר מן העולם, ופינה את מקומו לפחדים מסוג חדש. הפחדים הניהליסטיים, כמו אלו שמתוארים יפה בקלאסיקה אחרת, "עולם חדש מופלא" מאת אלדוס האקסלי, נראים לי יותר מאיימים היום.

ממשלה שמלבה את השנאה לאויב על ידי הקרנה טלוויזיונית גלובלית של מעשי אימה, או ממשלה שמספקת להמונים ריגושים סינתטיים במקום אלו שאין (כי העולם מושלם מדי)?
שלטון שמעביד את אנשיו שעות רבות לייצור מוצרים למלחמה בלתי פוסקת, או שלטון שגורם לאנשיו לעבוד בדיוק ארבע שעות ביום, כדי שלא ישתעממו (למרות שזו עבודה מיותרת)?
עולם שאין בו טבע כי הוא אסור וזה רע ומלוכלך, או עולם שאין בו טבע כי הרסו את כולו?

אני יכול להמשיך עוד, אבל אני חושב שהבהרתי את הנקודה. "1984", מול "עולם חדש מופלא". עולם בלי חופש כלל, מול עולם כמעט מושלם ומשעמם.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני לא בטוח מה יותר גרוע.

מודעות פרסומת

"כשהחיים יתחילו" / חנה גולדברג

נסיעת אוטובוס ארוכה מפוקרה לקטמנדו.
איתי: "ויקי, יש לך במקרה ספר להחליף?"
ויקי: "כן, סיימתי עכשיו ספר חמוד ממש, 'כשהחיים יתחילו'. אבל הוא קצת ספר בנות, אני לא בטוחה שתאהב."
איתי: "את יודעת מה, יש לי זמן עכשיו, אקרא את העמודים הראשונים. אם זה יהיה נחמד, נחליף."

כמיהה תעתוע מגלה שבעלה נעלם. משם מתחיל סיפורה, או יותר נכון, מסע-החיפוש-העצמי-שלה: די נטול עלילה, אבל כתוב בשפה מקסימה, מלא בהגיגיה של הגיבורה על החיים, ומצחיק למדי. מאוד קליל, מאוד ניינטיז, הרבה ציניות, הרבה אירוניה. חנה גולדברג יודעת לספר סיפור, אבל לדעתי, עושה את זה קצת בניוטרל. אבל אולי ככה זה עם מסעות לחיפוש עצמי – אולי בסוף אתה באמת מגיע שוב לנקודת ההתחלה.

עדיין באותה נסיעת אוטובוס ארוכה, כמה שעות אחרי.
איתי: "תודה, סיימתי. מצטער לבאס לך את ההחלפה."
ויקי: "זהו? כבר סיימת? נהנית?"
איתי: "כן, היה חמוד. אפילו מצחיק. אבל יש לי רק שאלה אחת – למה זה כמעט תמיד סובב אצלכן סביב איזה בחור?!?"

"בוקר בהיר וצח" / ג'יימס פריי

"בוקר בהיר וצח" נכתב כנסיון שאפתני ולא קונבנציונלי ליצור דיוקן של עיר ותקופה, לוס אנג'לס של שנות האלפיים. ארבעה סיפורים מרכזיים מהווים את הבסיס של הספר: עלילות השחקן המצליח שרגיל להשיג את הכל, הזוג הצעיר שבורח לעיר ומחפש חיים חדשים, ההומלס על החוף שדווקא מרוצה ממקומו בעולם, והצעיר המקסיקנית שמנסה לפלס את דרכה לנורמליות האמריקנית. חוץ מדמויות אלו, שקורותיהן מסופרות במקביל, במקוטעין, ולעולם דרכיהן אינן נפגשות, פורש הספר עוד סיפורים רבים של דמויות שונות. אלו קצרים יותר, לפעמים אנונימיים, מעניינים יותר או פחות, אבל כל אחד מהם מאיר פינה אחרת של המטרופולין הענק הזה, ובסופו של הספר… רגע, אני מקדים את המאוחר.

אם אני מנסה לתאר את תחושת הקריאה, אז הקבלה לסרטים של אלחנדרו גונזלז איניאריטו המקסיקני ("אהבה נושכת", "21 גרם", "בבל") מיד עלתה בראשי: סיפורים שקשורים זה לזה, ממרכז החברה ועד לשוליים, נעים בקיצוניות מאופטימיות מזהירה לדיכאון קיומי, כשמעל לכל מרחפת תחושה תמידית וברורה שמשהו עומד לקרות. ובדרך כלל הוא גם קורה.

מהצד השני, של רוחב היריעה העירונית, אשווה ליצירת מופת מהמדיות הטלוויזיוני הפעם, "הסמויה". כמו סדרת הענק הזאת, גם "בוקר בהיר וצח" מנסה, באורך רוח רב (540 עמודים), אך בקצב מסחרר ומרתק (הקריאה באמת סוחפת), לתאר עיר שלמה, על כל רבדיה וגווניה. רוב הסיפור מתרכז אמנם בתעשיית הבידור, שהיא הכוח הכלכלי והתרבותי העיקרי ששואב ללוס אנג'לס מהגרים מרחבי ארצות הברית והעולם, אבל לא רק. וגם בתיאורים אלו, מתוארים המצליחים והכושלים כאחד, המדוכאים והמאושרים יחד, ללא אפליות מיותרות.

ואיך הרגשתי בסוף הקריאה?
יש לי תמונה מעניינת ועשירה מאוד של לוס אנג'לס בראש. הדמויות משכו אותי לכל אורך הקריאה, ריגשו, דיכאו, עניינו. אני קצת מרגיש שאני מכיר אותן יותר עכשיו. והתחושה הכללית שנשארה איתי, היא של ייאוש, תקווה, אכזבה, ואושר, בערבוב מוחלט. ובייחוד, מאוד נהניתי מהקריאה, פשוט נסחפתי פנימה.

לטעמי, ג'יימס פריי עשה עבודה מעולה. לקרוא, לקרוא, לקרוא.