"בוקר בהיר וצח" נכתב כנסיון שאפתני ולא קונבנציונלי ליצור דיוקן של עיר ותקופה, לוס אנג'לס של שנות האלפיים. ארבעה סיפורים מרכזיים מהווים את הבסיס של הספר: עלילות השחקן המצליח שרגיל להשיג את הכל, הזוג הצעיר שבורח לעיר ומחפש חיים חדשים, ההומלס על החוף שדווקא מרוצה ממקומו בעולם, והצעיר המקסיקנית שמנסה לפלס את דרכה לנורמליות האמריקנית. חוץ מדמויות אלו, שקורותיהן מסופרות במקביל, במקוטעין, ולעולם דרכיהן אינן נפגשות, פורש הספר עוד סיפורים רבים של דמויות שונות. אלו קצרים יותר, לפעמים אנונימיים, מעניינים יותר או פחות, אבל כל אחד מהם מאיר פינה אחרת של המטרופולין הענק הזה, ובסופו של הספר… רגע, אני מקדים את המאוחר.
…
אם אני מנסה לתאר את תחושת הקריאה, אז הקבלה לסרטים של אלחנדרו גונזלז איניאריטו המקסיקני ("אהבה נושכת", "21 גרם", "בבל") מיד עלתה בראשי: סיפורים שקשורים זה לזה, ממרכז החברה ועד לשוליים, נעים בקיצוניות מאופטימיות מזהירה לדיכאון קיומי, כשמעל לכל מרחפת תחושה תמידית וברורה שמשהו עומד לקרות. ובדרך כלל הוא גם קורה.
…
מהצד השני, של רוחב היריעה העירונית, אשווה ליצירת מופת מהמדיות הטלוויזיוני הפעם, "הסמויה". כמו סדרת הענק הזאת, גם "בוקר בהיר וצח" מנסה, באורך רוח רב (540 עמודים), אך בקצב מסחרר ומרתק (הקריאה באמת סוחפת), לתאר עיר שלמה, על כל רבדיה וגווניה. רוב הסיפור מתרכז אמנם בתעשיית הבידור, שהיא הכוח הכלכלי והתרבותי העיקרי ששואב ללוס אנג'לס מהגרים מרחבי ארצות הברית והעולם, אבל לא רק. וגם בתיאורים אלו, מתוארים המצליחים והכושלים כאחד, המדוכאים והמאושרים יחד, ללא אפליות מיותרות.
…
ואיך הרגשתי בסוף הקריאה?
יש לי תמונה מעניינת ועשירה מאוד של לוס אנג'לס בראש. הדמויות משכו אותי לכל אורך הקריאה, ריגשו, דיכאו, עניינו. אני קצת מרגיש שאני מכיר אותן יותר עכשיו. והתחושה הכללית שנשארה איתי, היא של ייאוש, תקווה, אכזבה, ואושר, בערבוב מוחלט. ובייחוד, מאוד נהניתי מהקריאה, פשוט נסחפתי פנימה.
…
לטעמי, ג'יימס פריי עשה עבודה מעולה. לקרוא, לקרוא, לקרוא.
…
עזוב אותך מיוגה 