יופי, קיפניס. הצלחת להגשים את כל הפנטזיות של בן הארבעים הישראלי הטיפוסי. אתה כותב בבלייזר, היית פרסומאי מצליח עם משפחה נהדרת, הצלחת להשאיר הכל מאחור ולברוח לאי יווני מבודד, אכלת שתית וזיינת כמו מניאק, ועוד נשארה בך חוצפה לכתוב על זה ספר?
…
קיפניס, יש לך מזל שאתה כותב מצויין. קראתי להנאתי (בנסיעת האוטובוס הארוכה מבנגקוק לצ'אנג מאי), והיה לי קשה להניח אותו מהיד. אה, ובקטעים רבים אשכרה צחקתי, בקול, וזה לא קורה הרבה כשאני קורא. וחוץ מזה, פרגנת בלא מעט יציאות שקשה לשכוח ["כל פילוסופיית החיים הגברים מתומצתת בביטוי הרובאי הישן 'רוצה לזיין'. זה נכון שגברים לפעמים עושים מלחמה, או שלום, או כסף או אומנות, אבל כל אלו הם רק הרחבה של הביטוי 'רוצה לזיין'"]. איך אומרים, בכיף.
…
יש לי גם קצת ביקורת. כי אם החצי הראשון של הספר מרגיש אמין לגמרי, וסחף אותי להזדהות מוחלטת עם ברק פינסקר הגיבור, אז מהרגע שבו הוא מגיע לאי היווני, הסיפור,אפעס, קצת מתפזר. כלומר, הוא עדיין כתוב מצויין והכל, אבל העניינים מתחילים להתרחש קצת יותר מדי מהר, ונדמה שהם הופכים לטובים מדי מכדי להיות אמינים. אבל לא נתתי לכל אלו להפריע לי. ספר כיפי וגם מהורהר, שתפס אותי ברגע טוב. קיפניס, אני מחכה לספר הבא.
…
עזוב אותך מיוגה 