קלאסה אחרת, אנפלאגד – תחתונים

"את יכולה להיכנס. תסגרי את הדלת אחרייך. את לא הולכת לשום מקום."

היא נכנסת. עידו מביט בה לשנייה. ואז, מושך אותה אליו, לחיבוק עמוק.
זאת אמנם רק הפעם השניה שהם נפגשים, אבל הוא מרגיש שהיא מתמכרת לחיבוק, מרגישה בנוח, שוקעת לו בין הידים.
הוא מושך אותה ביד, אל הסלון, מושיב אותה על הכורסה.
"תרצי משהו לשתות? מים? קפה? יין?"
"מממ, יין יהיה נחמד…"

עידו מתרחק מעט אל עבר המקרר, "אז איך היה היום? טיפים טובים?", ושולף בקבוק שקורר היטב, וידלל קצת את הלחות הנוראית של העיר הזאת.
את התשובה שלה הוא שומע באוטומט. הוא כבר שמע אותה, במקום אחר או בזמן אחר.
הוא מתיישב לידה, על הספה, ועונה באותה מכניות מוסווה. הוא באמת מעט סקרן, אבל מחלחלת בו אותה תחושה של דה-ז'ה-וו.
שיחה נינוחה. בעיקר רגיש, ומדי פעם גם שולח עקיצה קטנה. והיין מעקצץ בעצמו, אצל שניהם. האווירה מתחילה להשתחרר.
הזמן מקפץ, ואי אפשר לברוח מזה, היא בחורה, והוא בחור.

עידו מנצל רגע של שתיקה, ומסתכל בה במבט מהפנט ומהופנט כאחד.
הוא מתקרב, ומנשק אותה ברגישות, והיא, היא מתמסרת למגע.
ואז הרגישות הופכת להתלהבות, וההתלהבות מתחילה לגעת בכל הגוף.
ועידו, כל מה שהוא יכול לחשוב עליו, אם נהיה קונקרטיים לרגע, הוא התחתונים שלה.
והוא קם, ומושך אותה בידו בעדינות, ויש היסוס קל של מחשבה בסירוב שלה.
ועוד משיכה קטנה בידה, מפנק במבט קטן ומתחנחן, והיא קמה אחריו, מובלת ומחוייכת בדרך למיטה שלו.

ואי אפשר לעצור את זה עכשיו.
אין דרך לברוח.
הוא עומד יותר מדי קרוב, איך לעזאזל היא הגיעה לפה?
עומדת כמעט ערומה, ועידו חושב, דמט, לפני יומיים בכלל לא הכרתי אותה…
והסצינה שחזרה כבר יותר מדי פעמים, עוברת לו בראש. שמח ומתוסכל באותה שניה מתוקה.
ומתי יימאס, ומה יהיה עם העיר הזאת, ולא נמאס כבר?
והיא נתפסה ברשת שלו, הוא יודע את זה.
עוד אחת.
ההתרגשות פוחתת מפעם לפעם.

והיא מביטה במבט מלא תקווה, והוא חושב לעצמו, הנה, עוד לב שבור.
ומצמיד אותה אליו. ומנשק בהתלהבות, והידיים שלו משתקעות בגב השברירי שלה.
והוא מרחיק את הראש לרגע, ומביט בה במבט סקרן.
והיא אצלו בחדר, כשעליה רק תחתונים.

…

…

[מתישהו באמצע סדרת הפוסטים "קלאסה אחרת" של תודעה כוזבת, כבר לא יכולתי להתאפק]

…