"בלתי נראה" / פול אוסטר

משבר הקריאה סרב לחלוף (סיפורים קצרים של אתגר קרת נחשבים רק במעט), והייתי צריך לחזור לטריטוריות מוכרות ואהובות כדי לצאת ממנו. אין כמו ספר חדש של פול אוסטר למטרה הזו. אני מאוד אוהב את פול אוסטר. מצד אחד, הוא כותב רומנים שמרתקים אותי, כאלו שמסקרנים אותי לדעת מה יקרה בהמשך, אבל עם אווירה כל כך שואבת ונכונה שבגללה אני לא באמת רוצה שהספר ייגמר. ומצד שני, הוא באמת גורם לי לחשוב.

את "בלתי נראה" קראתי בטיול של כמה ימים אינטנסיביים לירדן. ובכן, הוא עשה את העבודה, וגרם לי לחזור לקרוא. אבל בניגוד להרגלו של אוסטר, הספר השאיר אותי כמעט עם כלום לאחר שסיימתי אותו. הסיפור נהדר, מושחז וסוחף, עם עלילה זורמת על סטודנט אמריקאי והרפתקאותיו עם זוג צרפתי מוזר בפריז בשנות ה-60. ולמרות שיכולתי בקלות להתחבר עם הגיבור, איכשהו, הוא לא התחבר אליי. וגם זה בסדר. לא יכול להיות שכל רומן יכנס לי לנשמה. לפעמים רומן יכול להיות סתם סיפור טוב.

…

"פתאום דפיקה בדלת" / אתגר קרת

חזרתי מהמזרח. מסיבה לא ברורה, פשוט הפסקתי לקרוא. מקצב של ספר בשבוע, לכלום בשלושה חודשים. ואז, אתגר קרת מוציא ספר חדש.

נתחיל מהעובדה שאני מעריץ את הבנאדם. "געגועיי לקיסינג'ר" ו"צינורות" הם בעיניי יצירות מופת, מהספרים האהובים עליי. "הקייטנה של קנלר" היה טוב מאוד גם הוא. וחוץ מזה, כל ראיון איתו רק מבליט את מה שעושה אותו כל כך גדול – טביעת עין חדה ולא צפויה, שמנוסחת תמיד בצורה חדה ביותר. הלוואי על כולנו.

אבל. כשקראתי את אניהו, מודה, פשוט לא הבנתי. מה הוא רוצה ממני, לאן נעלמו הפואנטות המוכרות, ולמה הסגנון נהיה קצת יותר כבד. ממש כמו עם "עיר" של שלומי שבן" – נראה שהמינימליזם הכמעט ילדותי שעבד כל כך טוב לפני כן, הוחלף באיזושהי רצינות יותר מתוחכמת וקודרת, שאני פשוט לא מבין.
בינתיים, השלישי של שבן עוד לא יצא, אבל אתגר קרת עשה את החזרה המיוחלת למחוזות המוכרים. ב"פתאום דפיקה בדלת", הוא חוזר לסגנון של קיסינג'ר שכל כך אהבתי, והוא עדיין חריף, ובחלק מהסיפורים גם ממש מרגש.

ו…
לא יודע, משהו מפריע לי. אולי כי עבר עליי המון בעשור ומשהו מאז שקראתי את הספרים של אתגר קרת בפעם הראשונה, והתרגשתי כאילו הוא כותב על החיים שלי. אולי ציפיתי שהוא יפרוץ שוב דרך לא מוכרת, ולא יחזור לטריטוריות המוכרות והטובות.
מה לעשות. לפעמים מתאכזבים.
ולא תמיד יש פואנטה.

…