"פתאום דפיקה בדלת" / אתגר קרת

חזרתי מהמזרח. מסיבה לא ברורה, פשוט הפסקתי לקרוא. מקצב של ספר בשבוע, לכלום בשלושה חודשים. ואז, אתגר קרת מוציא ספר חדש.

נתחיל מהעובדה שאני מעריץ את הבנאדם. "געגועיי לקיסינג'ר" ו"צינורות" הם בעיניי יצירות מופת, מהספרים האהובים עליי. "הקייטנה של קנלר" היה טוב מאוד גם הוא. וחוץ מזה, כל ראיון איתו רק מבליט את מה שעושה אותו כל כך גדול – טביעת עין חדה ולא צפויה, שמנוסחת תמיד בצורה חדה ביותר. הלוואי על כולנו.

אבל. כשקראתי את אניהו, מודה, פשוט לא הבנתי. מה הוא רוצה ממני, לאן נעלמו הפואנטות המוכרות, ולמה הסגנון נהיה קצת יותר כבד. ממש כמו עם "עיר" של שלומי שבן" – נראה שהמינימליזם הכמעט ילדותי שעבד כל כך טוב לפני כן, הוחלף באיזושהי רצינות יותר מתוחכמת וקודרת, שאני פשוט לא מבין.
בינתיים, השלישי של שבן עוד לא יצא, אבל אתגר קרת עשה את החזרה המיוחלת למחוזות המוכרים. ב"פתאום דפיקה בדלת", הוא חוזר לסגנון של קיסינג'ר שכל כך אהבתי, והוא עדיין חריף, ובחלק מהסיפורים גם ממש מרגש.

ו…
לא יודע, משהו מפריע לי. אולי כי עבר עליי המון בעשור ומשהו מאז שקראתי את הספרים של אתגר קרת בפעם הראשונה, והתרגשתי כאילו הוא כותב על החיים שלי. אולי ציפיתי שהוא יפרוץ שוב דרך לא מוכרת, ולא יחזור לטריטוריות המוכרות והטובות.
מה לעשות. לפעמים מתאכזבים.
ולא תמיד יש פואנטה.

…