מדריך הטרמפיסט לגלקסיה / דאגלס אדאמס

בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה, הדמיון המדהים של דאגלס אדאמס סחרר אותי. למשל:
"בראש המצוק עמדה ועדת קבלה. היא כללה בעיקר את המהנדסים והחוקרים שבנו את 'ליבת הזהב' – רובם הומנואידים, אך פה ושם היו גם כמה אטומולוגים רפטולואידיים, שניים שלושה מקסימגליאתיקאים ירוקים וחטובים, פיסוק טוראליסט אחד או שניים, והולובו (הולובו הוא גוון סופר אינטיליגנטי של הצבע הכחול). הכל מלבד ההולובו זהרו בשלל צבעי חלוקי המעבדה הטקסיים שלהם; לכבוד האירוע הופץ ההולובו זמנית מבעד למנסרה מרחפת."
חזרתי וקראתי את המשפט כמה וכמה פעמים עד שהבנתי מה הוא ניסה לומר, וזה מדהים. יקום שבו הכל יכול לקרות, שבו שום אקסיומה יכולה להישבר, והוא בעצם היקום בו אנחנו חיים עכשיו. איזה כיף שיש עוד שלושה המשכים לספר!
חוץ מזה, הוא עשה משהו שנדירים הספרים שמצליחים לעשות – הוא גרם לי לצחוק, לפעמים ממש בקול.
אז שבתי לסיבוב קריאה נוסף, כמה שנים טובות אחר כך, כשהפעם בכוונתי לקרוא גם את ההמשכים.

ובכן.
עדיין מצחיק, ועדיין עמוס בדמיון מרהיב ומעורר מחשבה, ובעיקר כיפי. מה שכן השתנה מאז, הוא שהנונסנס הבריטי שלו מרגיש לי הפעם קצת מעייף לעתים (אולי עקב עומס של נונסנס אינטרנטי מאז). וגם, שמאז הספקתי לצבור כמה שעות טובות של "פיוצ'רמה" (שכנראה מושפעת ישירות) ו"פמילי גאי", שתי סדרות שלוקחות את כושר ההמצאה והנונסנס המצחיק והמשוגע לקיצוניות פנטסטית, ובונות עליהן כמה עשרות שעות של סדרות טלוויזיה מצויינות.

בכל מקרה, גם היום, כבודו של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה במקומו מונח, והוא בהחלט ספר חובה בעיניי. (והפעם אני גם מתכנן לקרוא את ההמשכים.)

וקטע לסיום:
"עובדה ידועה היא שדברים אינם כפי שהם נראים. למשל, על הפלאנטה הקרויה 'ארץ', האדם תמיד הניח כי הוא אינטיליגנטי יותר מהדולפינים, וזאת משום כל אותם הישגים שהצליח להשיג – הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה. בעוד שכל מה שהדולפינים עשו מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות את זמנם בנעימים. לעומת זאת האמינו הדולפינים תמיד כי הם אינטיליגנטיים יותר מהאדם, מאותן סיבות בדיוק."

…

הטרילוגיה הניו-יורקית / פול אוסטר

"יש אמנים שאתה יכול לסמוך עליהם, ויש כאלו שמאתגרים אותך. פול אוסטר הוא שניהם."
(המשפט הזה נאמר במקור על שלום גד, אבל הוא תופס גם פה.)

הספרים שלו כתובים באותו קול סיפורי קולח, ומיד מביאים איתם תחושה מוכרת ונוחה לקריאה. אך עם זאת, הסיפור עצמו תמיד שונה, תמיד מפתיע, תמיד סוחף ומרתק. במקרה הזה, שלושה סיפורים שונים, הקשורים לפרשיות בילוש שונות ומהורהרות בניו-יורק. הפעם הסיפורים דווקא כתובים (או מתורגמים) בצורה יותר איטית ופחות קולחת, אבל ברגע שנכנסים אליהם הקריאה זורמת קצת יותר.

נוסף על כך, פול אוסטר תמיד מעורר אצלי מחשבות, רובד נוסף של אקזיסציאנצליזם שאפילו לא מתחבא, אלא מגיע כחלק מהסיפור, בלי להתבייש וגם בלי להרגיש מאולץ לרגע. גם הפעם הוא שם, עם דמויות בנויות היטב שעל אף היותם שונות (וקיצוניות) ממני, קל לי להזדהות איתן, ועם מה שהן אומרות או חושבות. מכיוון שהפעם העלילות היו קצת משונות יותר, האימפקט הרגשי היה קטן יותר, ולכן, למרות קריאה בהנאה סבירה, לא יישאר לי הרבה מהספר הזה.

אבל תמיד יש מקום לציטוט מוצלח לסיום. והפעם: "סיפורים קורים רק למי שמסוגל לספר אותם, אמר פעם מי שאמר. באותו אופן, אולי, התנסויות מזדמנות רק לאלו שמסוגלים לחוות אותן."

…