מגי התאלמנה מבעלה, וזמן מה לאחר מכן היא מוצאת את עצמה טסה לסין לסידורים שקשורים בעבר שלו. בסין היא מוצאת את עצמה מלווה חיים של שף סיני-אמריקאי, סאם, ועל הדרך מתעסקת גם בסידורים שלכבודם היא הגיעה. אז כמובן שרוב הסיפור יהיה קשור ברגשותיה של מגי לבעלה המת ולסאם, וכמובן שהעלילה זורמת, והכל כתוב (או מתורגם, אבל כנראה כתוב) בצורה מתייפייפת ומתרגשת וקלילה. אבל הטוויסט של הספר הוא ההתעסקות שלו באוכל מצד אחד, ובייעוד של הדמות שאינה המרכזית מצד שני. קודם כל, הספר הזה הוא ספר על אוכל ועל תרבות האוכל הסינית בדיוק באותה מידה שבה הוא ספר על אנשים. ניקול מונס מאוד מתאמצת לתאר את המטבח הסיני העילי בצורה מעוררת תיאבון, והנסיון שלה בהחלט מרשים, ומאוד מעניין אינטלקטואלית, בייחוד לחובב אוכל שכמוני. תיאור מרתק של תרבות האוכל הסינית על שנותיה הרבות ועל דקויותיה, שמהווה בהחלט חלק עיקרי בספר. מה שכן, ואולי זה עניין אישי, תיאורי האוכל פשוט לא גירו אותי, ולא אמרתי לעצמי תוך כדי קריאה, ואו, כזה אני רוצה לאכול עכשיו. אבל נו, מילא. ולגבי ה"טוויסט" השני, בניגוד למוסכמות הז'אנר (הגיבורה האמריקאית אשר במשבר ומתעסקת בעצמה ובמערכות היחסים שלה עם העולם), פה הגיבורה מגי עוקבת גם אחרי דמותו של סאם, ונסיונו למצוא את המקום שלו בעולם. זה אמנם נעשה בצורה שטוחה למדי, אבל עדיין מספק חומר למחשבה מפעם לפעם, ומוציא את הספר קצת ממיצובו המיידי כספר נשים.
…
"הוא היה חכם מכל אלכימאי. המנות שלו קנו לו תהילת עולם, והוא ידע להכינן מחומרי גלם פשוטים ולא רק ממעדנים נדירים. לעתים קרובות נהג לומר שהאוכל הטוב ביותר הוא אוכל ביתי פשוט; הוא מזכיר לנו את התקופה שבה היינו צעירים, או שהרגשנו שאוהבים אותנו, או שהיינו חדורי אמונה בדבר-מה."
…
אז בסיכומו של דבר, מדובר בשילוב של צ'יק פליק ופוד פורנו בספר אחד. אם אני בוחן אותו ככשכזה (וגם לא מצפה ליותר מדי), מדובר בספר מהנה למדי, ואפילו מעורר מחשבה לעתים. ובעיקר, למדתי המון על אוכל סיני, וזה משהו שלא קרה בשום ספר אחר שקראתי מימיי.
…
עזוב אותך מיוגה 