השף הסיני האחרון / ניקול מונס

מגי התאלמנה מבעלה, וזמן מה לאחר מכן היא מוצאת את עצמה טסה לסין לסידורים שקשורים בעבר שלו. בסין היא מוצאת את עצמה מלווה חיים של שף סיני-אמריקאי, סאם, ועל הדרך מתעסקת גם בסידורים שלכבודם היא הגיעה. אז כמובן שרוב הסיפור יהיה קשור ברגשותיה של מגי לבעלה המת ולסאם, וכמובן שהעלילה זורמת, והכל כתוב (או מתורגם, אבל כנראה כתוב) בצורה מתייפייפת ומתרגשת וקלילה. אבל הטוויסט של הספר הוא ההתעסקות שלו באוכל מצד אחד, ובייעוד של הדמות שאינה המרכזית מצד שני. קודם כל, הספר הזה הוא ספר על אוכל ועל תרבות האוכל הסינית בדיוק באותה מידה שבה הוא ספר על אנשים. ניקול מונס מאוד מתאמצת לתאר את המטבח הסיני העילי בצורה מעוררת תיאבון, והנסיון שלה בהחלט מרשים, ומאוד מעניין אינטלקטואלית, בייחוד לחובב אוכל שכמוני. תיאור מרתק של תרבות האוכל הסינית על שנותיה הרבות ועל דקויותיה, שמהווה בהחלט חלק עיקרי בספר. מה שכן, ואולי זה עניין אישי, תיאורי האוכל פשוט לא גירו אותי, ולא אמרתי לעצמי תוך כדי קריאה, ואו, כזה אני רוצה לאכול עכשיו. אבל נו, מילא. ולגבי ה"טוויסט" השני, בניגוד למוסכמות הז'אנר (הגיבורה האמריקאית אשר במשבר ומתעסקת בעצמה ובמערכות היחסים שלה עם העולם), פה הגיבורה מגי עוקבת גם אחרי דמותו של סאם, ונסיונו למצוא את המקום שלו בעולם. זה אמנם נעשה בצורה שטוחה למדי, אבל עדיין מספק חומר למחשבה מפעם לפעם, ומוציא את הספר קצת ממיצובו המיידי כספר נשים.

"הוא היה חכם מכל אלכימאי. המנות שלו קנו לו תהילת עולם, והוא ידע להכינן מחומרי גלם פשוטים ולא רק ממעדנים נדירים. לעתים קרובות נהג לומר שהאוכל הטוב ביותר הוא אוכל ביתי פשוט; הוא מזכיר לנו את התקופה שבה היינו צעירים, או שהרגשנו שאוהבים אותנו, או שהיינו חדורי אמונה בדבר-מה."

אז בסיכומו של דבר, מדובר בשילוב של צ'יק פליק ופוד פורנו בספר אחד. אם אני בוחן אותו ככשכזה (וגם לא מצפה ליותר מדי), מדובר בספר מהנה למדי, ואפילו מעורר מחשבה לעתים. ובעיקר, למדתי המון על אוכל סיני, וזה משהו שלא קרה בשום ספר אחר שקראתי מימיי.

זה המקום / אהוד בנאי

גם בשיריו וגם בספריו, אהוד בנאי הוא מספר סיפורים מעולה. וגם עולה מהם תמונה של נווד בנשמה ומתבונן סקרן, והם תמיד כתובים בצורה יחסית מצומצמת אך מלאת יופי. וגם שיריו וגם ספריו, הם מלאים בהרבה אהבה לעולם.
אז אפשר להבין שאני אוהב את אהוד בנאי. אני מכיר כמעט את כל אלבומיו, הייתי בכמה וכמה הופעות (מצויינות) שלו, קראתי את שני ספריו, ואפילו ראיתי את "חייב לזוז" הנהדר יותר מפעם אחת. התחברתי אליו קצת יותר לפני כמה שנים, בתקופה קצת אחרת, אך אותם מאפיינים שלו כאמן מעולה גורמים לי לחזור אליו שוב ושוב גם היום (כשהיום גם נוסטלגיה מלווה פעמים רבות את ההאזנה לאלבומים שלו, ומזכירה לי נסיעות ארוכות יותר ופחות, טיולים, הופעות, ובעיקר שואבת אותי כמה שנים אחורה, אבל זה כבר סיפור אחר).
ספרו הראשון, "זוכר כמעט הכל", היה טוב מאוד. מלא בדברים שאני מאוד אוהב: נוודות, סקרנות, הרבה יופי, והמון אהבה לאנשים. אבל היה חסר בו את הניצוץ הזה, את המהודקות שנובעת משיריו. אהוד בנאי הוא באמת מספר סיפורים נהדר, אבל פעמים רבות הם נטולי פואנטה, מה שיכול לעבור בשיר, אבל מספר שלם אני מצפה לאמירה קצת יותר קוהרנטית.
ב"זה המקום", ההרגשה מהודקת הרבה יותר, סיפורים שכן מובילים ממקום למקום, וכמובן אפופים באווירה האהוד-בנאית הזו, המקרית, היפה, הרגועה, הסקרנית, הכמעט-מיסטית. סיפורים שאולי קרו, על תחילת הדרך, על היסחפות בארץ, על היסחפות בעולם, בשפה פשוטה ויפה. אולי זה רק ההשקות עם החיים שלי, אבל הפעם הרגשתי חיבור יותר עמוק לסיפוריו.
מה שבכל זאת מתבטא בהכרח בספר, הוא חזרתו של הבנאי בתשובה. חלק ניכר מהסיפורים קשורים קשר עמוק ואף מונעים מהדת, מהיהדות, וכאדם חילוני, הוא די איבד אותי בחלקים האלו. אני מבין את התהליך, אבל גם מרגיש מנותק ממנו, וזה בסדר, זה חלק מהעניין. כל מה שנותר לי לקוות זה שאהוד בנאי, מתחזק או לא, ימשיך ליצור את אותה אמנות יפה – אני ממשיך להנות ממנה כך או כך.
וממשיך לנסוע.