גם בשיריו וגם בספריו, אהוד בנאי הוא מספר סיפורים מעולה. וגם עולה מהם תמונה של נווד בנשמה ומתבונן סקרן, והם תמיד כתובים בצורה יחסית מצומצמת אך מלאת יופי. וגם שיריו וגם ספריו, הם מלאים בהרבה אהבה לעולם.
אז אפשר להבין שאני אוהב את אהוד בנאי. אני מכיר כמעט את כל אלבומיו, הייתי בכמה וכמה הופעות (מצויינות) שלו, קראתי את שני ספריו, ואפילו ראיתי את "חייב לזוז" הנהדר יותר מפעם אחת. התחברתי אליו קצת יותר לפני כמה שנים, בתקופה קצת אחרת, אך אותם מאפיינים שלו כאמן מעולה גורמים לי לחזור אליו שוב ושוב גם היום (כשהיום גם נוסטלגיה מלווה פעמים רבות את ההאזנה לאלבומים שלו, ומזכירה לי נסיעות ארוכות יותר ופחות, טיולים, הופעות, ובעיקר שואבת אותי כמה שנים אחורה, אבל זה כבר סיפור אחר).
ספרו הראשון, "זוכר כמעט הכל", היה טוב מאוד. מלא בדברים שאני מאוד אוהב: נוודות, סקרנות, הרבה יופי, והמון אהבה לאנשים. אבל היה חסר בו את הניצוץ הזה, את המהודקות שנובעת משיריו. אהוד בנאי הוא באמת מספר סיפורים נהדר, אבל פעמים רבות הם נטולי פואנטה, מה שיכול לעבור בשיר, אבל מספר שלם אני מצפה לאמירה קצת יותר קוהרנטית.
ב"זה המקום", ההרגשה מהודקת הרבה יותר, סיפורים שכן מובילים ממקום למקום, וכמובן אפופים באווירה האהוד-בנאית הזו, המקרית, היפה, הרגועה, הסקרנית, הכמעט-מיסטית. סיפורים שאולי קרו, על תחילת הדרך, על היסחפות בארץ, על היסחפות בעולם, בשפה פשוטה ויפה. אולי זה רק ההשקות עם החיים שלי, אבל הפעם הרגשתי חיבור יותר עמוק לסיפוריו.
מה שבכל זאת מתבטא בהכרח בספר, הוא חזרתו של הבנאי בתשובה. חלק ניכר מהסיפורים קשורים קשר עמוק ואף מונעים מהדת, מהיהדות, וכאדם חילוני, הוא די איבד אותי בחלקים האלו. אני מבין את התהליך, אבל גם מרגיש מנותק ממנו, וזה בסדר, זה חלק מהעניין. כל מה שנותר לי לקוות זה שאהוד בנאי, מתחזק או לא, ימשיך ליצור את אותה אמנות יפה – אני ממשיך להנות ממנה כך או כך.
וממשיך לנסוע.
…
עזוב אותך מיוגה 