מועדון קרב / צ'אק פאלאניוק

איך אני יכול לכתוב על סיפור שכבר שמעתי כל כך הרבה פעמים, ועם זאת עדיין מעיף אותי למקומות אחרים בכל פעם שאני שומע אותו? סיפור שאני כמעט וזוכר בעל פה, ושבתקופות מסויימות ציטטתי בכל שיחה שנייה? סיפור שכבר כמעט וכולם מכירים?
אז כן, מועדון קרב, הספר, בעברית. את הסרט ראיתי בסביבות העשר פעמים. את הספר באנגלית קראתי פעם אחת, ומכיוון שהסרט הוא תעתיק כמעט מושלם של הספר (כך שלדעתי הרוב המוחלט של המשפטים הנאמרים בו כתובים בגרסה הספרותית), לאורך רוב הקריאה התנגן לי בראש הסרט, שזו חוויה די משונה. בפעם ההיא מאוד נהניתי מהחוויה – כמו לראות סרט שאתה ממש אוהב, אבל בקצב קצת יותר איטי, שבו אתה גם יכול לבחור מתי לעצור ולהרהר ומתי להמשיך הלאה. הגרסה העברית, ובכן, היא כמצופה – עותק של עותק של עותק. זה עדיין מצויין, זה עדיין גורם לי לחשוב כל כך הרבה, זה עדיין מכיל פרקים שהם מהטובים שקראתי. אז כן, התרגום בינוני, אבל… קודם כל מדובר בשני חבר'ה שאינם מתרגמים, ועשו מעשה גדול ופשוט תרגמו את הספר כולו ורק אחר כך חיפשו איך להשיג את הזכויות ולמצוא הוצאה. וחוץ מזה, השפה של צ'אק פאלאניוק היא מאוד עכשווית, מאוד ערומה, מאוד חדה, מה שהופך אותה לאתגר תרגומי לא קטן. ועם זאת, לקרוא את הספר בעברית, שבה אני שולט יותר בקצב הקריאה, ובה לקרוא את הספר לא דורש ממני הרבה יותר זמן מאשר לראות את הסרט, זאת חוויה מעניינת בהחלט.

…

ואחרי כל ההקדמה, ובכן, זה פשוט ספר מדהים.
אין פיתוח דמויות, אין שפה שמנסה להיות יפה.

יש עלילה ריאליסטית אך פנטסטית שלופתת בגרון ולא משחררת לשנייה, מתקדמת כל הזמן עם עוד ועוד דמיון אפל שנראה לא הגיוני אבל הוא לגמרי כן, והסתעפויות שכל הזמן שבות ומתחברות, וגורמות לי להשתאות בכל פעם מחדש. וכשרק נראה שזה קיצוני, זה רק נהיה קיצוני יותר ויותר, עד לסוף המפורסם.

ויש מניפסט רהוט שכבר מזמן הפך לפולחני ובצדק, נגד תרבות הצריכה ותרבות העדר וה-9 עד 5, מלווה במשפטים אייקוניים שגם אחרי שששמעתי וצוטטתי כל כך הרבה פעמים עדיין לופתים אותי כל כך חזק, ובניגוד להמון ספרים אחרים יש גם גב אידאולוגי מוצק אבל בלי לגלוש להטפה בוטה.

ויש כתיבה מדוייקת להחריד, עם מינימום מילים ומקסימום עלילה, ואפלה כבדה, ומסר חד, ונקודת מבט הכי מעוררת-הזדהות שיש, וקפיצות קדימה ואחורה בזמן שהופכות את הקריאה (והצפייה) החוזרת לכדאיות וודאיות.

(אני צריך למצוא עכשיו סוף, אבל נגמר לי האוויר. אז, "מועדון קרב", כמה פשוט. לא צריך יותר מזה.)

…

פילוסופיה – המדריך לאושר / אלן דה בוטון

למרות שזה אמור להתאים לי, אני לא קורא פילוסופיה. תמיד נראה לי בוטה, מלומד מדי, ומעייף, ואני צורך את הפילוסופיה שלי עטופה בעלילות כאלו ואחרות, או במינונים מאוד קצרים ומדוייקים.
אלן דה בוטון מצליח לעטוף פילוסופיה באריזה נגישה והכי מדע-פופולרית שיש, ואני מאוד אוהב את הספרים שלו, בעיקר כשהם משיקים לחיים שלי. "המדריך לאושר" משיק בעצם לחיים של כולנו, ונותן סקירה על התמצית הפילוסופית של שישה פילוסופים מכוננים, מסוקרטס ועד ניטשה, הנוגעת לאושר בחיינו. הכתיבה בהירה נגישה ומדוייקת, התרגום מצויין, והבחירה במי להציג מוכיחה את עצמה. כל אחד יתחבר לחלקים אחרים, אני מאוד אהבתי את הפרקים על אפיקורוס ועל סנקה, שהם דווקא מהפחות מוכרים לאנשים כמוני ש"לא מבינים בפילוסופיה", והם מרגישים רלוונטיים כאילו נכתבו היום.

"מובן שאין זה סביר כי עושר עלול לאמלל. אבל הציר המרכזי של הטיעון של אפיקורוס הוא, שאם יש לנו כסף ואין לנו חברים, חירות, וחיים הניתנים לבחירה, אף פעם לא נהיה מאושרים באמת. אם כל אלה, אבל עדיין חסר לנו העושר, אף פעם לא נהיה בלתי-מאושרים."

בגדול, פילוסופיה היא לא משהו שאני קורא והוא "משנה את חיי" בו במקום, אלא משהו שנטמע עם הזמן, עם קריאה ועוד קריאה. "המדריך לאושר" הוא בהחלט ספר טוב שאחזור אליו מדי פעם לקריאה נוספת, ומהווה עוד אבן ברצף הזה, של אמנות מוצלחת שגורמת לי לחשוב.

…

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי / מייקל שייבון

התאהבות בספר מופיעה אצלי לעתים די נדירות, ו"איגוד השוטרים הידיים" של מייקל שייבון הייתה אחת חזקה. נתקלתי בו במקרה בבוליביה והצלחתי לשכנע את הבחורה שהוא היה שייך לה להחלפה, שלא שיערתי עד כמה תהיה מוצלחת. מאותם הספרים שעל אף קריאה איטית ודחוסה התקשיתי להניח מהיד, ועוד יותר רציתי לחזור ולקרוא. חזרתי לארץ, השגתי עותק של "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", ומאז הוא שכב על המדף, מחכה לרגע שלו. הרגע הגיע, כמובן, בטיול הארוך הבא, מאלו שבהם יש לך זמן וסבלנות לשקוע בספר של שבע מאות עמודים דחוסים ואיטיים, אבל מתגמלים לגמרי.

הדבר הראשון שבולט בכתיבה של שייבון הוא השפה המהממת שלו. וכשאני אומר שלו, אני גם מוריד את הכובע בפני המתרגמים שלו לעברית, שעושים עבודה מדהימה. וכשאני אומר מהממת, אני מתכוון לדימויים פנטסטיים ששוברים מוסכמות וגורמים לי לקרוא את המשפט שוב ושוב ושוב ולחשוב, איך לעזאזל הוא חשב על זה?
הדבר השני שבולט הוא הדמיון שלו כמספר סיפורים. יש אמנם עלילה קוהרנטית, אבל כל פרק מתפצל ממנה לסיפורים קטנים ואגדות שמגדילים את תחושת המרחב של העולם שנבנה, וגורמים לו להרגיש גדול בהרבה משבע מאות עמודיו. העלילה הקוהרנטית, אגב, היא סיפורו של ג'וזף קוואליר, שבורח מפראג לפני מלחמת העולם השנייה, מגיע לארצות הברית, פוגש את בן דודו סם קליי, וביחד הם הופכים להיות אמני קומיקס. ויש גם את רוזה פארקס שבה ג'וזף (ג'ו) מתאהב, ומלחמת עולם ברקע, ועלילה שמתארכת ומתרחבת אבל אשאיר את זה לספר. אבל בעיניי העלילה הזו היא רק תירוץ, לסיפורים הקטנים והמופלאים שמתפצלים ממנה, ולשפה המענגת, שהיא היא הסיבה שבגללה אני קורא אותו.
ועניין נוסף שמעשיר את הכתיבה של מייקל שייבון, ואותו גיליתי רק אחרי שסיימתי את לקרוא – הוא ממש, אבל ממש אוהב את הדמויות שלו. התיאורים שלהן עדיין מביאים תמונה מדוייקת, של דמויות עגולות עם יתרונות וחסרונות, דברים אהובים ודברים מעצבנים, אבל לכל אורך הדרך אי אפשר שלא לאהוב כל דמות ודמות בספר. אם זה ג'ו שהוא דמות די מוזרה, אמן כמעט-מיוסר שאוהב ללכת אם הראש בקיר, ואם זה סמי שהוא סוג של מאעכר ניו-יורקי סוג ג', או רוזה שמתוארת כמוזה תחת אדי ההתאהבות אבל ללא השפעתם היא בחורה רגילה למדי – את כולם קשה שלא לאהוב, או להתגעגע.

אז אמרתי שהוא מעולה, אבל זה גם ספר לא קל לקריאה. השפה איטית עד מאוד ותובעת תשומת לב רבה, העלילה לעתים מתקדמת בקצב מסחרר אבל בחלק ניכר מהזמן מתקדמת לאט גם כן, ולפעמים מרוב סיפורים מסתעפים קצת קשה לעקוב. אבל כשנכנסים לקצב של הספר, ומתחילה להיווצר בראש תמונה של העולם שאותו שייבון מצייר בכישרון-על, מגלים של"קוואליר וקליי" יש את הכל: שפה, עלילה, דמיון ודמויות, שמציבים אותו באותה השורה עם הגדולים ביותר.

…

TAZ / חכים ביי

סיימתי לקרוא את "טיול" של ת'ורו, ועדיין הייתי במצב רוח מהורהר ואוף-מיינסטרימי שהספרייה של נ' השרתה עליי. שלפתי את "טאז" מהמדף, לקריאה חוזרת אחרי כמה שנים.
בניגוד ל"טיול", הספר הזה מצליח לעורר בי מחשבות רבות. הוא קולח והוא רלוונטי, והוא מעורר רעיונות רדיקליים למדי אבל גורם להם להישמע הגיוניים לגמרי. אבל הקריאה הראשונה בו סחררה אותי יותר. קודם כל, הייתי צעיר בכמה שנים, אבל חוץ מזה, העולם השתנה. יש סלולרי ואינטרנט ומצלמות בכל מקום. יש הרבה פחות איים ברשת. וגם הייתה פה איזו מחאה חברתית שכשלה בגדול.
אבל עם זאת, עדיין יש מה ללמוד.

"היעלמות נראית אפשרות רדיקלית הגיונית עבור זמננו, והיא כלל אינה אסון או מוות עבור הפרוייקט הרדיקלי. שלא כמו הפרשנות הקודרת, חובבת המוות והניהיליסטית של התיאוריה, הרי הצעתי מתכוונת לחצוב נתיב עבור אסטרטגיות שימושיות המניעות את 'המהפכה של חיי היום-יום' המתרחשת תמידית: המאבק שאינו יכול להיפסק גם לנוכח הכישלון האחרוןשל המהפכה הפוליטית או החברתית, מכיוון שאין דבר, חוץ מקצו של העולם, שיכול להביא לקצם של חיי היום-יום, או של התקוות שלנו לדברים הטובים, למופלא. וכפי שאמר ניטשה, 'אם העולם יכול היה להגיע לקצו, סביר שהוא היה עושה זאת. ומכיוון שלא הגיע עוד לקצו, נוא אינו עושה זאת'. וכפי שאמר אחד הסופים, לא משנה כמה חביות של יין אסור נשתה, נגרור את הצמא הזועם הזה עד אינסוף."

אחזור אליו בוודאות בעתיד הלא-רחוק.

…

טיול / הנרי דייוויד ת'ורו

חופש שאחרי חזרה מהמזרח, אני בארץ. עדיין במצב רוח של חופש, מוצא את עצמי בבוקר נטול תוכניות, מול הספרייה הגדולה והדחוסה של נ', שמעוררת בי חשק עז להישאר בבית ולקרוא. הרבה ספרות אמריקאית גברית ומעושנת, הרבה ספרות עברית עכשווית בועטת, הרבה גיוון, ולא מעט ספרות אידיאולוגית, עיונית יותר או פחות. ספרים שאני לא מכיר, וספרים שרציתי ועוד לא הספקתי. וזה חופש, ועם תה ג'ינג'ר תפוח ביד אני מוריד את "טיול" הקלאסי של ת'ורו ומתחיל לקרוא במהירות.
הוא מאוד מאמין בכל מה שהוא כותב, זה בטוח, וההשפעה שלו של כל כך הרבה יצירות שאני אוהב היא אדירה בהחלט. אבל בהיותי עדיין במצב של טיול אמיתי, אותו טיול שהוא באמת מתאר במסה שלו, קשה לי למצוא חידוש או השראה בספר הזה השראה. ל"וולדן" אגיע בהזדמנות, ובינתיים אסתפק בהערכתי על הדרך שהוא סלל לאחרים.
אני סוגר את הספר ועובר לקרוא ספר נוסף. זמן לא רב אחר כך אני יוצא, ללא מטרה, לטייל בעיר.

…