סיימתי לקרוא את "טיול" של ת'ורו, ועדיין הייתי במצב רוח מהורהר ואוף-מיינסטרימי שהספרייה של נ' השרתה עליי. שלפתי את "טאז" מהמדף, לקריאה חוזרת אחרי כמה שנים.
בניגוד ל"טיול", הספר הזה מצליח לעורר בי מחשבות רבות. הוא קולח והוא רלוונטי, והוא מעורר רעיונות רדיקליים למדי אבל גורם להם להישמע הגיוניים לגמרי. אבל הקריאה הראשונה בו סחררה אותי יותר. קודם כל, הייתי צעיר בכמה שנים, אבל חוץ מזה, העולם השתנה. יש סלולרי ואינטרנט ומצלמות בכל מקום. יש הרבה פחות איים ברשת. וגם הייתה פה איזו מחאה חברתית שכשלה בגדול.
אבל עם זאת, עדיין יש מה ללמוד.
"היעלמות נראית אפשרות רדיקלית הגיונית עבור זמננו, והיא כלל אינה אסון או מוות עבור הפרוייקט הרדיקלי. שלא כמו הפרשנות הקודרת, חובבת המוות והניהיליסטית של התיאוריה, הרי הצעתי מתכוונת לחצוב נתיב עבור אסטרטגיות שימושיות המניעות את 'המהפכה של חיי היום-יום' המתרחשת תמידית: המאבק שאינו יכול להיפסק גם לנוכח הכישלון האחרוןשל המהפכה הפוליטית או החברתית, מכיוון שאין דבר, חוץ מקצו של העולם, שיכול להביא לקצם של חיי היום-יום, או של התקוות שלנו לדברים הטובים, למופלא. וכפי שאמר ניטשה, 'אם העולם יכול היה להגיע לקצו, סביר שהוא היה עושה זאת. ומכיוון שלא הגיע עוד לקצו, נוא אינו עושה זאת'. וכפי שאמר אחד הסופים, לא משנה כמה חביות של יין אסור נשתה, נגרור את הצמא הזועם הזה עד אינסוף."
אחזור אליו בוודאות בעתיד הלא-רחוק.
…
עזוב אותך מיוגה 