התאהבות בספר מופיעה אצלי לעתים די נדירות, ו"איגוד השוטרים הידיים" של מייקל שייבון הייתה אחת חזקה. נתקלתי בו במקרה בבוליביה והצלחתי לשכנע את הבחורה שהוא היה שייך לה להחלפה, שלא שיערתי עד כמה תהיה מוצלחת. מאותם הספרים שעל אף קריאה איטית ודחוסה התקשיתי להניח מהיד, ועוד יותר רציתי לחזור ולקרוא. חזרתי לארץ, השגתי עותק של "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", ומאז הוא שכב על המדף, מחכה לרגע שלו. הרגע הגיע, כמובן, בטיול הארוך הבא, מאלו שבהם יש לך זמן וסבלנות לשקוע בספר של שבע מאות עמודים דחוסים ואיטיים, אבל מתגמלים לגמרי.
הדבר הראשון שבולט בכתיבה של שייבון הוא השפה המהממת שלו. וכשאני אומר שלו, אני גם מוריד את הכובע בפני המתרגמים שלו לעברית, שעושים עבודה מדהימה. וכשאני אומר מהממת, אני מתכוון לדימויים פנטסטיים ששוברים מוסכמות וגורמים לי לקרוא את המשפט שוב ושוב ושוב ולחשוב, איך לעזאזל הוא חשב על זה?
הדבר השני שבולט הוא הדמיון שלו כמספר סיפורים. יש אמנם עלילה קוהרנטית, אבל כל פרק מתפצל ממנה לסיפורים קטנים ואגדות שמגדילים את תחושת המרחב של העולם שנבנה, וגורמים לו להרגיש גדול בהרבה משבע מאות עמודיו. העלילה הקוהרנטית, אגב, היא סיפורו של ג'וזף קוואליר, שבורח מפראג לפני מלחמת העולם השנייה, מגיע לארצות הברית, פוגש את בן דודו סם קליי, וביחד הם הופכים להיות אמני קומיקס. ויש גם את רוזה פארקס שבה ג'וזף (ג'ו) מתאהב, ומלחמת עולם ברקע, ועלילה שמתארכת ומתרחבת אבל אשאיר את זה לספר. אבל בעיניי העלילה הזו היא רק תירוץ, לסיפורים הקטנים והמופלאים שמתפצלים ממנה, ולשפה המענגת, שהיא היא הסיבה שבגללה אני קורא אותו.
ועניין נוסף שמעשיר את הכתיבה של מייקל שייבון, ואותו גיליתי רק אחרי שסיימתי את לקרוא – הוא ממש, אבל ממש אוהב את הדמויות שלו. התיאורים שלהן עדיין מביאים תמונה מדוייקת, של דמויות עגולות עם יתרונות וחסרונות, דברים אהובים ודברים מעצבנים, אבל לכל אורך הדרך אי אפשר שלא לאהוב כל דמות ודמות בספר. אם זה ג'ו שהוא דמות די מוזרה, אמן כמעט-מיוסר שאוהב ללכת אם הראש בקיר, ואם זה סמי שהוא סוג של מאעכר ניו-יורקי סוג ג', או רוזה שמתוארת כמוזה תחת אדי ההתאהבות אבל ללא השפעתם היא בחורה רגילה למדי – את כולם קשה שלא לאהוב, או להתגעגע.
אז אמרתי שהוא מעולה, אבל זה גם ספר לא קל לקריאה. השפה איטית עד מאוד ותובעת תשומת לב רבה, העלילה לעתים מתקדמת בקצב מסחרר אבל בחלק ניכר מהזמן מתקדמת לאט גם כן, ולפעמים מרוב סיפורים מסתעפים קצת קשה לעקוב. אבל כשנכנסים לקצב של הספר, ומתחילה להיווצר בראש תמונה של העולם שאותו שייבון מצייר בכישרון-על, מגלים של"קוואליר וקליי" יש את הכל: שפה, עלילה, דמיון ודמויות, שמציבים אותו באותה השורה עם הגדולים ביותר.
…
עזוב אותך מיוגה 