סיימתי לקרוא ספר שלם, ואני לא זוכר ממנו כמעט כלום.
"העולם על פי אלוהים" מורכב מכמה אפיזודות שונות (ולא ארוכות במיוחד), שכל אחת שונה בדמויותיה ואומללה בדרכה. על אף בעייתיות מסויימת (ומובנת) בתרגום של הספר המאוד צפון-אמריקאי הזה, שבו האנגלית קופצת מהטקסט – הספר קריא מאוד, ומשרה בהחלט את האווירה המדכדכת שהוא מנסה ליצור. השפה נעה בין הרזה לפיוטי, עניין לא פשוט לכתיבה, שיוצר דיסוננס בקריאה – וכשאני כותב את זה עכשיו, אולי זהו איזשהו דיסוננס מובנה בדור שלנו, אותו מנסה קופלנד לתאר. בכל מקרה, נוירוטי ולא מאוד מפוקס, או סתם לא מאוד קוהרנטי (שוב, הדור שלנו?), הספר לא הצליח ליצור חוויה ששאבה אותי אליה.
כלומר, נותרה בראשי איזושהי אווירה, צפון אמריקאית, משרדית ובורגנית אך עם טעימות (או זכרונות) של מרחבים פתוחים, אבל מעט מאוד זיכרון של עלילה, או אפילו של דמויות. מה שכן, בסוף הקריאה נותרו לי כמה וכמה סימונים בספר, עם ציטוטים מלאי-השראה ששווה לרשום איפשהו ולזכור. ביחס לעולם של היום, גם זה משהו.
…
"ואנחנו נשב ונצותת לדממה זמן-מה. ואחר כך טוד ימשיך לדבר. הוא יגיד, "הו, אני יודע שאתם חושבים שהחיים שלי הם איזו בדיחה גדולה – שהם לא הולכים לשום מקום. אבל אני מאושר. וזה לא שאני אבוד או משהו כזה. כולנו יותר מדי בני המעמד הבינוני המזויין מכדי שנהיה אבודים אי פעם. אבוד פירושו שהייתה לך אמונה או משהו דומה מלכתחילה, ולמעמד הבינוני אף פעם לא היה את זה באמת. לכן אף פעם לא נוכל להיות אבודים. אתה תגיד לי, סקאוט – מה הוא בדיוק הדבר הזה שאנחנו נהיה בסופו של דבר – במקום להיות אבודים?"
…
עזוב אותך מיוגה 