תיק נעדר / דרור משעני

איזה ספר מעולה.
ספר בלשים. ישראלי. מתרחש פה. היום. כתיבה נפלאה ומדוייקת. עלילה מעניינת. דמויות מצויינות. אווירה מלנכולית. ספר שקשה להניח מהיד, וגם מענג לקרוא.

אברהם אברהם הוא בלש חולוני, שמחפש נער שנעדר מהבית. וכמו כל דמות טובה של בלש, הוא הופך אובססיבי לתיק, שהופך לכל עולמו. ודרור משעני כותב את הדמות הזו בצורה כל כך משכנעת ומדוייקת, שקשה שלא להיכנס לתוך הראש של אברהם אברהם, שבהחלט ליווה אותי במשך כמה ימים טובים, גם אחרי שסיימתי לקרוא. וגם הדמויות המשניות, עגולות ונהדרות. ובנוסף על כל אלו, עוד שכבה שלמה של מטא-התייחסות לספרות, ולכתיבה, שרק מוסיפה לתחכום הבלשי.

כמו כל הספרים הטובים באמת, כשסיימתי לקרוא התחלתי מיד להתגעגע.
איזה מזל שיש ספר המשך…

…

מוסיקת המקרה / פול אוסטר

קריאה חוזרת בספר של פול אוסטר (אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שלו בטיסות, שואב אותי לגמרי), אחרי יותר מעשור, שאחריו כמובן שאיני זוכר כלום.
"מוסיקת המקרה" הוא לחלוטין טרגדיה מודרנית, ספר שזכה כבר למעמד של קלאסיקה, ובצדק. סיפורו של ג'ים הכבאי הפשוט, שחייו מתערבלים במערבולת ששואבת אותו מטה, ובעיקר סיפור ההתמודדות שלו עם המערבולת הזו. אהבתי עד מאוד את ההתמודדות הזו, את השקפת העולם המיוחדת של האנטי-גיבור הכל-אמריקאי הזה. אוסטר כותב פה דמות ראשית מיוחדת, אנושית, ואמינה עד כאב, שבניגוד לספרו הקודם שעליו כתבתי פה, הדמות הזאת נשארה בראשי עוד זמן רב לאחר הקריאה. בנוסף לתמהיל הרגיל של אוסטר שעליו כבר כתבתי, כלומר כתיבה מושחזת וסוחפת וכשרון מופלא לבנות עולם ואווירה, אין לי ספק שאחזור לקרוא את "מוסיקת המקרה" שוב בעתיד.

…

הגיאוגרפיה של האושר / אריק ויינר

לכאורה מדובר בספר על אושר, שזה כבר נשמע דביק וניו-אייג'י (כאשר שם הספר הגרוע לא עוזר לרושם הראשוני). בפועל, "הגיאוגרפיה" הוא ספר טיולים מצויין, כזה שמצד אחד עושה חשק לטייל, ומצד שני מצליח לתפוס בכמה עמודים אופי של מדינה, ובעיקר הרבה פרטים קטנים, שאנחנו יודעים שהם שם, אבל לא מתייחסים אליהם עד שמישהו אומר, הנה, תראה. והוא עושה את כל זה כשהוא מצליח להצחיק אותי לא מעט, וזאת משימה לא פשוטה.

"אני מוקף מסביב בצחוק הרועם של השפה ההולנדית. היא נשמעת מוכרת במעומעם, אף כי לא עולה בדעתי למה. ואז זה מכה בי. הולנדית נשמעת כמו אנגלית המדוברת במהופך. אני יודע את זה כי שמעתי הרבה אנגלית מהופכת. …אני תוהה אילו הקלטתי מישהו דובר הולנדית והרצתי את זה לאחור, האם זה היה נשמע כמו אנגלית רגילה?"

…

וכן, זה גם ספר על אושר. זאת התמה המרכזית, והספר רצוף בהרבה תובנות על אושר, ובהרבה מחקרים מצוטטים. לעתים קרובות זה מרגיש מאולץ מאוד, ואני מחכה שהוא יחזור לעסוק בטיולים ובמדינות אחרות, וזה גם לא מסוג התובנות שישנו למישהו את החיים, אני מניח. אבל הוא כן גורם לחשוב, ועושה זאת בצורה מהנה לגמרי. אני לגמרי בעד.

…

סידהארתא / הרמן הסה

איש קם ועוזב. איש יוצא למסע רוחני. איש מחפש, איש חוקר. איש הולך, איש חוזר. איש מבין.
זה נראה כמו סיפור על הבודהה, אבל זה לא בדיוק, ולמרבה ההנאה הוא אכן מופיע ונוכח בסיפור. זה סיפור על איש שמחפש את הדרך, והרמן הסה פשוט גאון כשזה נוגע לסיפורים כאלו. אבל מה שאני אוהב במיוחד אצל הרמן הסה, הוא שבניגוד להרבה סופרים אחרים שמספרים סיפורים דומים, הוא לא מפחד מלספק גם תשובות לשאלות הפילוסופיות והקיומיות שהוא מעלה, שזה הרבה הרבה יותר קשה מאשר רק לשאול אותן. אם מוסיפים לכך את העובדה שהוא גם מספר סיפורים בחסד, ושהוא מצליח ליצור אווירה מופלאה ושונה בכל ספר שלו, אני יכול להבין איך הוא הגיע למעמד של סופר מיתולוגי, ובצדק.

…

"אכן זקנתי", אמר גווינדא, "אלא שמעודי לא חדלתי מלחפש. לעולם לא אחדל מלחפש – זה כמדומה ייעודי. אף אתה, דומני, מן המחפשים היית. שמא תאמר מילה, נכבדי".
ויאמר סידהארתא: "וכי מה אוכל לומר לך, מכובדי? אפשר שאתה מפריז בחיפושיך? שמרוב חיפוש אין אתה מספיק למצוא?"

…

את "סידהארתא", בכל מקרה, גמעתי בקריאה כמעט רצופה (על אף התרגום המיושן שבו אני אוחז). הוא שאב אותי לתוכו, ולמרות שהוא מספר סיפור רוחני של בחור הודי שחי לפני אלפיים חמש מאות שנה, הוא גרם לי לחשוב המון על החיים שלי פה, על אף השוני הגדול. וזו, בעיניי, ספרות גדולה.

…

בלתי נראה / פול אוסטר

יש לבלוג הזה קטע עם פול אוסטר. את סט הפוסטים מהשנה הנוכחית התחלתי עם פול אוסטר, ורק כעת כשבדקתי, גיליתי שהוא גם סיים את סט הפוסטים הקודם, אי שם לפני כמה שנים. גיליתי את זה כשהתיישבתי לכתוב על "בלתי נראה", וזיכרון עמום על כך שכבר כתבתי עליו צף ועלה. ומעיון חוזר בפוסט ההוא, השורה התחתונה הייתה שמדובר באחלה רומן, מעניין וכתוב מעולה, אבל שאני לא לוקח ממנו כלום. ובכן, הפלא ופלא, גם בקריאה הנוכחית המסקנה זהה. ספר של פול אוסטר הוא ספר שאני לוקח לידי כשמתחשק לי לקרוא ספר שישאב אותי לתוכו לכמה שעות בהנאה גדולה, יכניס אותי לאווירה מעניינת, ויגרום לי הנאה מהכתיבה עצמה. כל אלו נכונים לגבי רוב ספריו של אוסטר, וגם כלפי זה. האווירה שהוא יוצר מהפנטת אותי, היכולת שלו לטוות עלילות שמתפתלות אחת לתוך השנייה בלי לאבד תנופה מפליאה, ואת כל זה הוא עושה תוך כדי אבחנות ותובנות מקסימות ("היא הייתה לבושה בפשטות אך באלגנטיות (סימן לביטחון עצמי, חשבתי, סימן לכבוד עצמי)").
בכל מקרה, אחרי שקראתי שוב את "בלתי נראה" (יש לפעמים יתרונות לזיכרון קצר), עדיין מתחשק לי עוד מאותו הדבר. אני חושב שזה זמן טוב לשוב ולחזור לעוד ספרים שלו.

…

ארוחת בוקר בטיפני'ס / טרומן קפוטה

ספר יפה. כתיבה מלאת חן ורגישות, ומדוייקת להפליא. נובלה שנהניתי ממנה מאוד, וחיכיתי לחזור ולהמשיך לקרוא, אבל שלא כל כך הבנתי את הפואנטה שלה. וגם סיפורים קצרים טובים ושלמים, כאלו שמצליחים לבנות עולם עשיר ודמויות שמעוררות הזדהות בכמה עמודים ספורים. וגם את הפואנטה שלהם לא כל כך הבנתי. אוקיי, חוץ מסיפור אחד שבעיניי מנצנץ מעל כולם, "זיכרון מחג המולד", על שני חברים טובים ועל הקשר התמים שביניהם, ועל רגישות של ילדים, ועל החיים של המבוגרים.

…

"וזאת הסיבה שכשאני חוצה את הקמפוס באותו בוקר דצמבר, אני לא מפסיק לסרוק את השמיים. כאילו אני מצפה לראות משהו הדומה לצמד לבבות, זוג עפיפונים אבודים ממהרים השמימה."

…

בכל אופן. אם אני חושב על השפה נפלאה (ומתורגמת להפליא), על הקצב המושלם של הקריאה, ועל היכולת להעביר כל כך הרבה רגש במינימום מילים ובכל כך הרבה רגישות – מדובר בוירטואוזיות של כתיבה מדוייקת, שעוד לא נתקלתי בשכמותה. איזה יופי.

…

קראטה, דרך חיים / גיצ'ין פונוקושי

לכאורה סוג של ספר עיון, אבל בפועל, זהו ספר זכרונות של אדם שהקראטה שזור לאורך כל מהלך חייו, ועיצב אותו. עם נפש פואטית ומלאת ערכים, פונוקושי מביא פה בעצם אוסף של סיפורים קצרים, שנשמעים לעתים קרובות כמו מעשיות, שהקראטה הוא הרקע שלהן, אבל היופי הרב והערכיות היפנית הם בעצם העיקר. והספר כתוב יפה מאוד ומתורגם מצויין, וזה כיף גדול לקרוא, ולספוג. מהספרים האלו שכיף להוריד מהמדף פעם בכמה זמן, ולקרוא שוב בשקיקה מוקסמת.

[הערה: אני מניח שגם מי שאין לו עניין מיוחד בקראטה יהנה מהספר, אבל אני לא לגמרי בטוח. ומי שסקרן לגבי תרבות יפנית באופן כללי, כנראה שיימצא פה את מה שהוא מחפש.]

…

אמנות ההקשבה לפעימות הלב / יאן פיליפ סאנדקר

הטיול שלי בבורמה היה פנטסטי, חוויה אדירה, וספר שעלילתו מתרחשת שם קונה אותי בקלות. וניכר שהוא מנסה להעביר את התחושה הקסומה הזו ששוררת בבורמה, של "הכל יכול להתרחש", ושל "החיים פה פשוטים מאוד אבל זה מספיק לגמרי", אם לנסח את החודש שביליתי שם לתוך שני משפטים. התיאור שלו את הלך הרוח, ואפילו את האווירה הכללית, מוצלח למדי, והדהדו לי מבין השורות המון מהתחושות שספגתי שם. אבל, וזה אבל גדול, הכל בנוי סביב סיפור אהבה כל כך דביק וכל כך משעמם, ועטוף ברגשנות מעייפת, עד שלא יכולתי להתרגש ממנו כלל. השפה זורמת, והתיאורים יפים, אז גמעתי את הספר במהירות, אבל קשה לי לומר שהוא השאיר עליי איזשהו חותם. ויותר מזה, אם אניח שעוד לא טיילתי שם, קשה לי להאמין שהספר הזה היה מה שגורם לי לרצות לעשות כן, וזה בעיניי פספוס אחד גדול.

…

המסעדה בקצה היקום / דאגלס אדאמס

מישהו פעם כתב על סדרת הספרים הזו, שבכלל לא מדובר בסדרת פנטזיה, אלא בנונסנס שבמקרה נכתב בעולם של פנטזיה. הספר הראשון בסדרה, "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה", רוכב על הנונסנס הזה, והוא ספר מקורי עד אינסוף, מצחיק מאוד, ומהנה. את הספר השני, "המסעדה בקצה היקום", כבר התקשיתי לסיים. כל הבדיחות שבהתחלה היו מצחיקות לאט לאט רק מעלות גיחוך, ואחר כך מתחילות לעצבן. והדמיון, שהיה מרהיב, הופך לאט לאט לא לצפוי, אלא למשעמם, או אפילו מייגע. וכשהכיף מתחיל להיעלם, אז גם מה שהיה ניתן להתעלם ממנו בהתחלה, מתחיל להציק – המשפטים הקצרים שלא זורמים אחד לתוך השני, והתרגום המייגע.

…

"כעונש על התנהגותם זו, אשר נחשבה לצדקנית ופרובוקטיבית בצורה המעליבה ביותר, הטיל עליהם הטריבונאל הגלאקטי את האכזרית שבמחלות החברתיות – טלפאתיה. התוצאה הייתה, שעל מנת להימנע משידור כל הגיג קל שבקלים אשר חלף במוחם על כל אחד המצוי ברדיוס של חמישה מילין, היה עליהם לדבר בקול רם וללא הפוגה על מזג האוייר, על מכאוביהם ותחלואיהם הקטנים, על משחק הכדורגל שנערך הבוקר ועל קאקראפון, שנעשתה פתאום מקום רעשני כל כך."

…

אבל, על אף התחושה המאוכזבת עד מאוד, אני מבטיח לעצמי להגיע גם לחלק השלישי, ועדיף עם מצב רוח יותר טוב ועם פחות ציפיות. כי אני כן זוכר את הכיף הזה, של לצחוק מספר בקול רם, וכמו כל בדיחה טובה, זה כנראה עניין של טיימינג.

…