תיק נעדר / דרור משעני

איזה ספר מעולה.
ספר בלשים. ישראלי. מתרחש פה. היום. כתיבה נפלאה ומדוייקת. עלילה מעניינת. דמויות מצויינות. אווירה מלנכולית. ספר שקשה להניח מהיד, וגם מענג לקרוא.

אברהם אברהם הוא בלש חולוני, שמחפש נער שנעדר מהבית. וכמו כל דמות טובה של בלש, הוא הופך אובססיבי לתיק, שהופך לכל עולמו. ודרור משעני כותב את הדמות הזו בצורה כל כך משכנעת ומדוייקת, שקשה שלא להיכנס לתוך הראש של אברהם אברהם, שבהחלט ליווה אותי במשך כמה ימים טובים, גם אחרי שסיימתי לקרוא. וגם הדמויות המשניות, עגולות ונהדרות. ובנוסף על כל אלו, עוד שכבה שלמה של מטא-התייחסות לספרות, ולכתיבה, שרק מוסיפה לתחכום הבלשי.

כמו כל הספרים הטובים באמת, כשסיימתי לקרוא התחלתי מיד להתגעגע.
איזה מזל שיש ספר המשך…

מוסיקת המקרה / פול אוסטר

קריאה חוזרת בספר של פול אוסטר (אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שלו בטיסות, שואב אותי לגמרי), אחרי יותר מעשור, שאחריו כמובן שאיני זוכר כלום.
"מוסיקת המקרה" הוא לחלוטין טרגדיה מודרנית, ספר שזכה כבר למעמד של קלאסיקה, ובצדק. סיפורו של ג'ים הכבאי הפשוט, שחייו מתערבלים במערבולת ששואבת אותו מטה, ובעיקר סיפור ההתמודדות שלו עם המערבולת הזו. אהבתי עד מאוד את ההתמודדות הזו, את השקפת העולם המיוחדת של האנטי-גיבור הכל-אמריקאי הזה. אוסטר כותב פה דמות ראשית מיוחדת, אנושית, ואמינה עד כאב, שבניגוד לספרו הקודם שעליו כתבתי פה, הדמות הזאת נשארה בראשי עוד זמן רב לאחר הקריאה. בנוסף לתמהיל הרגיל של אוסטר שעליו כבר כתבתי, כלומר כתיבה מושחזת וסוחפת וכשרון מופלא לבנות עולם ואווירה, אין לי ספק שאחזור לקרוא את "מוסיקת המקרה" שוב בעתיד.

הגיאוגרפיה של האושר / אריק ויינר

לכאורה מדובר בספר על אושר, שזה כבר נשמע דביק וניו-אייג'י (כאשר שם הספר הגרוע לא עוזר לרושם הראשוני). בפועל, "הגיאוגרפיה" הוא ספר טיולים מצויין, כזה שמצד אחד עושה חשק לטייל, ומצד שני מצליח לתפוס בכמה עמודים אופי של מדינה, ובעיקר הרבה פרטים קטנים, שאנחנו יודעים שהם שם, אבל לא מתייחסים אליהם עד שמישהו אומר, הנה, תראה. והוא עושה את כל זה כשהוא מצליח להצחיק אותי לא מעט, וזאת משימה לא פשוטה.

"אני מוקף מסביב בצחוק הרועם של השפה ההולנדית. היא נשמעת מוכרת במעומעם, אף כי לא עולה בדעתי למה. ואז זה מכה בי. הולנדית נשמעת כמו אנגלית המדוברת במהופך. אני יודע את זה כי שמעתי הרבה אנגלית מהופכת. …אני תוהה אילו הקלטתי מישהו דובר הולנדית והרצתי את זה לאחור, האם זה היה נשמע כמו אנגלית רגילה?"

וכן, זה גם ספר על אושר. זאת התמה המרכזית, והספר רצוף בהרבה תובנות על אושר, ובהרבה מחקרים מצוטטים. לעתים קרובות זה מרגיש מאולץ מאוד, ואני מחכה שהוא יחזור לעסוק בטיולים ובמדינות אחרות, וזה גם לא מסוג התובנות שישנו למישהו את החיים, אני מניח. אבל הוא כן גורם לחשוב, ועושה זאת בצורה מהנה לגמרי. אני לגמרי בעד.

סידהארתא / הרמן הסה

איש קם ועוזב. איש יוצא למסע רוחני. איש מחפש, איש חוקר. איש הולך, איש חוזר. איש מבין.
זה נראה כמו סיפור על הבודהה, אבל זה לא בדיוק, ולמרבה ההנאה הוא אכן מופיע ונוכח בסיפור. זה סיפור על איש שמחפש את הדרך, והרמן הסה פשוט גאון כשזה נוגע לסיפורים כאלו. אבל מה שאני אוהב במיוחד אצל הרמן הסה, הוא שבניגוד להרבה סופרים אחרים שמספרים סיפורים דומים, הוא לא מפחד מלספק גם תשובות לשאלות הפילוסופיות והקיומיות שהוא מעלה, שזה הרבה הרבה יותר קשה מאשר רק לשאול אותן. אם מוסיפים לכך את העובדה שהוא גם מספר סיפורים בחסד, ושהוא מצליח ליצור אווירה מופלאה ושונה בכל ספר שלו, אני יכול להבין איך הוא הגיע למעמד של סופר מיתולוגי, ובצדק.

"אכן זקנתי", אמר גווינדא, "אלא שמעודי לא חדלתי מלחפש. לעולם לא אחדל מלחפש – זה כמדומה ייעודי. אף אתה, דומני, מן המחפשים היית. שמא תאמר מילה, נכבדי".
ויאמר סידהארתא: "וכי מה אוכל לומר לך, מכובדי? אפשר שאתה מפריז בחיפושיך? שמרוב חיפוש אין אתה מספיק למצוא?"

את "סידהארתא", בכל מקרה, גמעתי בקריאה כמעט רצופה (על אף התרגום המיושן שבו אני אוחז). הוא שאב אותי לתוכו, ולמרות שהוא מספר סיפור רוחני של בחור הודי שחי לפני אלפיים חמש מאות שנה, הוא גרם לי לחשוב המון על החיים שלי פה, על אף השוני הגדול. וזו, בעיניי, ספרות גדולה.

בלתי נראה / פול אוסטר

יש לבלוג הזה קטע עם פול אוסטר. את סט הפוסטים מהשנה הנוכחית התחלתי עם פול אוסטר, ורק כעת כשבדקתי, גיליתי שהוא גם סיים את סט הפוסטים הקודם, אי שם לפני כמה שנים. גיליתי את זה כשהתיישבתי לכתוב על "בלתי נראה", וזיכרון עמום על כך שכבר כתבתי עליו צף ועלה. ומעיון חוזר בפוסט ההוא, השורה התחתונה הייתה שמדובר באחלה רומן, מעניין וכתוב מעולה, אבל שאני לא לוקח ממנו כלום. ובכן, הפלא ופלא, גם בקריאה הנוכחית המסקנה זהה. ספר של פול אוסטר הוא ספר שאני לוקח לידי כשמתחשק לי לקרוא ספר שישאב אותי לתוכו לכמה שעות בהנאה גדולה, יכניס אותי לאווירה מעניינת, ויגרום לי הנאה מהכתיבה עצמה. כל אלו נכונים לגבי רוב ספריו של אוסטר, וגם כלפי זה. האווירה שהוא יוצר מהפנטת אותי, היכולת שלו לטוות עלילות שמתפתלות אחת לתוך השנייה בלי לאבד תנופה מפליאה, ואת כל זה הוא עושה תוך כדי אבחנות ותובנות מקסימות ("היא הייתה לבושה בפשטות אך באלגנטיות (סימן לביטחון עצמי, חשבתי, סימן לכבוד עצמי)").
בכל מקרה, אחרי שקראתי שוב את "בלתי נראה" (יש לפעמים יתרונות לזיכרון קצר), עדיין מתחשק לי עוד מאותו הדבר. אני חושב שזה זמן טוב לשוב ולחזור לעוד ספרים שלו.

ארוחת בוקר בטיפני'ס / טרומן קפוטה

ספר יפה. כתיבה מלאת חן ורגישות, ומדוייקת להפליא. נובלה שנהניתי ממנה מאוד, וחיכיתי לחזור ולהמשיך לקרוא, אבל שלא כל כך הבנתי את הפואנטה שלה. וגם סיפורים קצרים טובים ושלמים, כאלו שמצליחים לבנות עולם עשיר ודמויות שמעוררות הזדהות בכמה עמודים ספורים. וגם את הפואנטה שלהם לא כל כך הבנתי. אוקיי, חוץ מסיפור אחד שבעיניי מנצנץ מעל כולם, "זיכרון מחג המולד", על שני חברים טובים ועל הקשר התמים שביניהם, ועל רגישות של ילדים, ועל החיים של המבוגרים.

"וזאת הסיבה שכשאני חוצה את הקמפוס באותו בוקר דצמבר, אני לא מפסיק לסרוק את השמיים. כאילו אני מצפה לראות משהו הדומה לצמד לבבות, זוג עפיפונים אבודים ממהרים השמימה."

בכל אופן. אם אני חושב על השפה נפלאה (ומתורגמת להפליא), על הקצב המושלם של הקריאה, ועל היכולת להעביר כל כך הרבה רגש במינימום מילים ובכל כך הרבה רגישות – מדובר בוירטואוזיות של כתיבה מדוייקת, שעוד לא נתקלתי בשכמותה. איזה יופי.

קראטה, דרך חיים / גיצ'ין פונוקושי

לכאורה סוג של ספר עיון, אבל בפועל, זהו ספר זכרונות של אדם שהקראטה שזור לאורך כל מהלך חייו, ועיצב אותו. עם נפש פואטית ומלאת ערכים, פונוקושי מביא פה בעצם אוסף של סיפורים קצרים, שנשמעים לעתים קרובות כמו מעשיות, שהקראטה הוא הרקע שלהן, אבל היופי הרב והערכיות היפנית הם בעצם העיקר. והספר כתוב יפה מאוד ומתורגם מצויין, וזה כיף גדול לקרוא, ולספוג. מהספרים האלו שכיף להוריד מהמדף פעם בכמה זמן, ולקרוא שוב בשקיקה מוקסמת.

[הערה: אני מניח שגם מי שאין לו עניין מיוחד בקראטה יהנה מהספר, אבל אני לא לגמרי בטוח. ומי שסקרן לגבי תרבות יפנית באופן כללי, כנראה שיימצא פה את מה שהוא מחפש.]