המסעדה בקצה היקום / דאגלס אדאמס

מישהו פעם כתב על סדרת הספרים הזו, שבכלל לא מדובר בסדרת פנטזיה, אלא בנונסנס שבמקרה נכתב בעולם של פנטזיה. הספר הראשון בסדרה, "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה", רוכב על הנונסנס הזה, והוא ספר מקורי עד אינסוף, מצחיק מאוד, ומהנה. את הספר השני, "המסעדה בקצה היקום", כבר התקשיתי לסיים. כל הבדיחות שבהתחלה היו מצחיקות לאט לאט רק מעלות גיחוך, ואחר כך מתחילות לעצבן. והדמיון, שהיה מרהיב, הופך לאט לאט לא לצפוי, אלא למשעמם, או אפילו מייגע. וכשהכיף מתחיל להיעלם, אז גם מה שהיה ניתן להתעלם ממנו בהתחלה, מתחיל להציק – המשפטים הקצרים שלא זורמים אחד לתוך השני, והתרגום המייגע.

…

"כעונש על התנהגותם זו, אשר נחשבה לצדקנית ופרובוקטיבית בצורה המעליבה ביותר, הטיל עליהם הטריבונאל הגלאקטי את האכזרית שבמחלות החברתיות – טלפאתיה. התוצאה הייתה, שעל מנת להימנע משידור כל הגיג קל שבקלים אשר חלף במוחם על כל אחד המצוי ברדיוס של חמישה מילין, היה עליהם לדבר בקול רם וללא הפוגה על מזג האוייר, על מכאוביהם ותחלואיהם הקטנים, על משחק הכדורגל שנערך הבוקר ועל קאקראפון, שנעשתה פתאום מקום רעשני כל כך."

…

אבל, על אף התחושה המאוכזבת עד מאוד, אני מבטיח לעצמי להגיע גם לחלק השלישי, ועדיף עם מצב רוח יותר טוב ועם פחות ציפיות. כי אני כן זוכר את הכיף הזה, של לצחוק מספר בקול רם, וכמו כל בדיחה טובה, זה כנראה עניין של טיימינג.

…