בדרך אליך / קיונג סוק שין

"בכל פעם שאני מתארת תקופה כלשהי במילים "לפני זמן רב", אני מרגישה כאילו אני פוסעת לאיזשהו מקום. אולי הדברים הללו, שאנחנו מבינים רק אחרי זמן רב, הם החומרים שמהם אנחנו עשויים."

סיפור מקסים ומרגש שמסופר בעיקר מנקודת מבטה של יון, צעירה קוריאנית, וגם של שלושת חבריה, בתקופה הסוערת של המאבק האזרחי בהפלת המשטר הצבאי במדינה, אי שם בשנות השמונים. האמת, זה יותר מסיפור מקסים ומרגש. על הכריכה האחורית נכתב "בכתיבה עדינה ומאופקת, הנוסקת לשיאים רגשיים", ואני מסכים לחלוטין. קיונג סוק שין פורשת סיפור התבגרות ואהבה רחב יריעה אך מאוד אינטימי גם כן, שבו הרבה מהעלילה מתרחשת בתוך התודעה של הגיבורים, והרבה מהעלילה היא בכלל רגשית. המון עדינות, המון רגש, המון יופי, כתיבה איטית ומהפנטת.

"ההתרגשות הזו מילאה אותי בתחושת השמחה המדגדגת שמתעוררת בנו כשאנו רואים בפעם הראשונה את הים, או מתעוררים עם עלות השחר ומגלים את החצר לבנה משלג, או מגרדים בפקפוק ענף יבש וחסר חיים שהצמיח חוטרים ירוקים ומלבלבים, או מביטים בציפורניו הורדרדות של ילד קטן. אותה שמחה שמרגישים למראה ענני נוצה לבנים בשמי הקיץ, כשנועציים שיניים בעורו של אפרסק מתוק או כשמגלים שהאיצטרובל, שהרמנו באקראי בעת הליכה בשביל ביער, מלא בצנוברים לבנים.
הידקתי את אחיזת זרועותי בצווארו. ניחוח גופו דגדג באפי. הוא היה מעורבב בריחו של הגז המדמיע."

איזה יופי.

מודעות פרסומת

בשבח האיטיות / קרל אונורה

קרל אונורה הוא עיתונאי שחוקר ומלווה את תנועת ההאטה העולמית, וזהו סיכום זמני של יומן המסע שלו. מדובר בתנועה ששמה לה למטרה להאיט את קצב החיים המודרני, לספק אלטרנטיבה למהירות של העולם שבו אנו חיים כיום. אני מאוד מזדהה עם רבים מהעקרונות האלו, ואונורה מאיר חלקים שונים בפילוסופיה הזו, בצורה זורמת וקריאה מאוד. זה מעניין בהחלט מעניין, בעיקר למי שלא יצא לו לשמוע על הרעיונות האלו בעבר.

אבל באופן אישי… קודם כל, ברמת העקרון, הוא לא חידש לי הרבה. הוא מתבל את סיפוריו בהמון אנקדוטות ועובדות סטטיסטיות (למשל, "קיצור שבוע העבודה בצרפת גרם לאנשים להיות יותר מאושרים והתפוקה לא ירדה", וכו'), שהופכות במקרים רבים למעייפות. אבל חוץ מזה, ברור שנקודת המבט אינה עיתונאית, אלא על גבול המטיפה. שוב, אני מאמין אז נהניתי לקרוא שוב ושוב על כמה זה טוב להאט את קצב החיים, אבל זאת הטפה למקהלה.

בשורה התחתונה, קריא מאוד ומעביר טוב את המסר, ומומלץ בעיקר למי שלא מכיר. למי שכן, הוא לא יחדש הרבה.

סטטוס / אלן דה-בוטון

[זה קצת משונה לי לכתוב פה על ספרי עיון. כי מצד אחד, לבחון את הכתיבה ומה היא עשתה לי זה לא מעניין במיוחד כשלא מדובר בספר עלילתי, אבל מצד שני, לסכם את התוכן בכמה פסקאות יעשה עוול לספר. אני מנסה לתת טעימות.]

אל "סטטוס" הגעתי אחרי "המדריך לאושר" המצויין, ובעקבות המלצה של "הסולידית" בבלוגה האדיר. דה-בוטון מנסה לנתח את חרדת הסטטוס הנפוצה כל כך בעולם המערבי (במילים אחרות, בחיים של כולנו), והוא עושה זאת בשפה הנוחה והנגישה שכל כך מאפיינת אותו. מה שאני אוהב אצל דה-בוטון הוא ההימנעות מפילוסופיה "טהורה" – הוא תמיד מביא אותה לחיי היומיום, מביא דוגמאות עכשיויות, וגם כאלו עתיקות יותר במידה והן רלוונטיות. כך הוא מצליח להביא את הפילוסופיה, מנקודת מבטו שלו, גם לאנשים שלא אוהבים לקרוא פילוסופיה (נניח, אני).
אז על מה הספר?
בחלק הראשון של הספר הוא מתאר את הסיבות ל"חרדת הסטטוס", כלומר לאותה שאיפה להראות כמוצלחים וטובים בעיניי האחרים. החלוקה היא לפרקים: "היעדר אהבה", "סנוביות", "ציפיות", "מריטוקרטיה" ו"תלות", וכל אחד מהם מייצג מקור בעולמנו שגורם לנו לרצות עוד, ולהראות מוצלחים יותר בעיניי האחרים. למשל, כדי להסביר מדוע אנשים היו (אולי) מאושרים יותר בחברות הפיאודליות מאשר בתרבויות הדמוקרטיות בנות ימינו:

"כשאי השיוויון הוא החוק הכללי של המדינה, ההבדלים החזקים ביותר אינם מורגשים. כשהכל קרובים לשיווין, ההבדלים הקטנים ביותר מביאים לידי שברון לב."

ובחלקו השני מציע דה-בוטון פתרונות לבעיות. זוהי אולי מילה קצת גדולה, אולי במקום "פתרונות" נכון יותר היה לומר שהוא מצביע על מקור הבעיות, מתוך הנחה שבחשיפת ההטיות התרבותיות שגורמות לנו לרצות יותר, פשוט נפסיק. למשל, לגבי הסטטוס הכלכלי שמעצב חלק גדול מהעולם המודרני, כותב:

"הפרסומת גם אינה אומרת דבר וחצי דבר על יכולתם הדלה של כל המוצרים החומריים לשנות את רמות האושר שלנו, בהשוואה להשפעה המכרעת שיש לאירועים רגשיים על אושרנו. כלי הרכב האלגנטי והמשוכלל ביותר אינו יכול להסב לנו ולו שמץ מן הסיפוק שיכולה לגרום מערכת יחסים – ממש כשם שהוא אינו יכול להוות מקור נחמה בעקבות מריבה משפחתית או נטישה."

בכל מקרה, הפתרון האמיתי מגיע רק בעמוד האחרון של הספר, אם אפשר להרוס את ההפתעה:

"גם אם חרדות סטטוס אינן נעימות, קשה לדמיין חיים טובים שמשוחררים מהן לחלוטין… ואולם אף על פי שהצורך שלנו בסטטוס הוא קבוע, יש לנו אפשרות לבחור היכן למלא את הצורך הזה, אנו חופשיים להבטיח שחששותינו מפני השפלה יתעוררו בעיקר ביחס לציבור שאנו מבינים ומכבדים את שיטות השיפוט שלו… הפילוסופיה, האמנות, הפוליטיקה, הנצרות והבוהמה לא התכוונו לבטל את היררכיית הסטטוס, הן ניסו להנהיג סוגים שונים של היררכיה שמבוססים על מערכות ערכים אחרות, שהרוב לא הכיר בהן ואף ביקר אותן… הן סיפקו לנו מכלול של תזכורות משכנעות ומנחמות לכך שיש יותר מדרך אחת להצליח בחיים."

אבל זה כאמור התמצות שלי. "סטטוס" הוא מעניין וקריא, ובהחלט שווה את הקריאה המלאה בו.

יום אחד / דיוויד ניקולס

זהירות, גילטי פלז'ר. על פניו, ל"יום אחד" יש את כל הפוטנציאל להיות ספר מציק ומייגע שמיועד לנשים. סיפורם של אמה ודקסטר לאורך כמה עשורים, כפי שהוא נדגם באותו התאריך (ה-15 ביולי) מסוף הקולג' ועד בגרותם. סיפור אהבה (צינית ומלאת מהמורות, אבל אהבה), עם טריק ספרותי די מציק, שמנסה להיות גם שנון ומצחיק – לכאורה כל הסיבות כדי שאתאכזב. אבל דיוויד ניקולס דווקא מצליח לצאת מהמהמורות האלו בצורה נהדרת. הוא כתוב טוב מאוד (על אף התרגום הבעייתי שהנכיח מאוד את האנגלית שבה נכתב הספר), שנון למדי (שנוגע בטרחני אבל נמנע ממנו), זורם, ואפילו מותח – בסופם של רוב הפרקים ממש רציתי לדעת מה יעלה בגורלם של אמה ודקסטר בשנה הבאה. הדמויות מעניינות ומתפתחות (לא תמיד בצורה עגולה לגמרי, אבל עדיין), והסיפור כולו בהחלט מעורר מחשבה: על יחסים ועל אנשים, על החמצה ועל מימוש, ועל החיים הרגילים והמיוחדים כאחד של אנשים צעירים.

"בגיל שלושים ושמונה זה לא הולם, לא מכובד, לנהל מערכות יחסים או רומנים בלהט ובעוצמה של גיל עשרים ושתיים. להתאהב ככה? לכתוב שירים, לבכות לצלילי שיר פופ? לגרור אנשים למתקני צילום אוטומטיים, לקחת יום חופשה שלם כדי לערוך קלטת אוסף, לשאול אנשים אם הם רוצים לישון איתך במיטה רק בשביל החברה? בימינו אם מצטטים את בוב דילן או את ת"ס אליוט או חס וחלילה את ברכט באוזני מישהו, הוא מחייך בנימוס ונסוג בשקט, ואיך אפשר להאשים אותו? זה מגוחך, בגיל שלושים ושמונה, לצפות ששיר או סרט ישנו את החיים…"

אז למרות העניין והקצב הטוב הייתי מהדק איזה רבע מהספר, אבל בסופו של דבר, ספר כיף ומעניין כאחד, ואחלה גילטי פלז'ר על המדף שלי.

קראטה / יואב דרורי

נכנסתי לתקופה בה אני נהנה מאוד מאימוני הקראטה, ואני נהנה גם להרחיב את אופקי בנושא. קריאה נוספת ב"קרטה – דרך חיים" של פונוקושי (שקראתי ממש לא מזמן) הייתה מאלפת לפחות כמו הקריאה הראשונה בספר המצויין הזה, ולאחריה חיפשתי מקורות נוספים בעברית, ומסתבר שכמעט ואין כאלו. "קראטה" של יואב דרורי (מסדרת "מה דע") מתיימר לספק סקירה היסטורית של הקראטה (ממצה למדי ומעניין), ובנוסף חלקים ניכרים ממנו מוקדשים להסברים מצולמים ומפורטים על הטכניקה. ובכן, החלק ההיסטורי (פילוסופי?) של הספר לא הרגיש שחידש לי הרבה, ומסכם ברובו קטעים מספרו של פונוקושי. החלק הטכני, נו, מה הטעם של ללמוד טכניקת קראטה מספר, בטח כזה שלא מצולם טוב ולא מפורט מספיק? קריאה מהירה וזריזה, אבל כמעט וללא ערך מוסיף. הגיע הזמן לחפש מקורות כאלו באנגלית.

אפיקורוס – האיש ומשנתו / נתן שפיגל

לאחרונה אני קורא הרבה יותר ספרי עיון מאשר בדרך כלל, ובמקרה הזה, ספר טכני למדי שנותן סקירה תמציתית וממצה על ההיסטוריה והפילוסופיה של אפיקורוס. אני לא מבין גדול בפילוסופיה, בעיקר כי בדרך כלל אני מוצא אותה גבוהה מדי, לא בגובה העיניים. לאפיקורוס הגעתי בעקבות "המדריך לאושר" המצויין של אלן דה-בוטון, שלא רק שתימצת את הפילוסופיה האפיקוראית בדרך שאוכל להבין, אלא גם הדגיש את הרלוונטיות שלה לחיינו. פילוסוף שחי את מה שהאמין בו, למשל חברים טובים, הסתפקות במועט, הנאה מהחיים, והתרחקות מהדברים המזיקים של תקופתו. כל העקרונות האלו פשוטים, יומיומיים, אוניברסליים, ורלוונטיים היום יותר מתמיד, והם שמושכים אותי לקריאה נוספת על האיש ומשנתו. לא אסביר בהרחבה על הפילוסופיה הזו – יש יותר מוצלחים ממני בתמצות הזה. ברמה הספרותית, הספר נותן סקירה של התקופה בו אפיקורוס חי, ובעיקר מביא ומפרש את עיקרי משנתו, בלי להיכנס יותר מדי להתפלפלויות, אלא דבק בעיקר הדברים, בצורה ממצה ויעילה. הפילוסופיה הזו מרתקת אותי, ואחזור לעיין בה בקרוב.

באשמת רצח / מיכאל בר-זהר

אני לא זוכר בעקבות איזו המצלה הגעתי לספר הזה, אבל למרות שהציפיות שלי לא היו בשמים (זה לא הסגנון שאני בדרך כלל קורא), עדיין התאכזבתי. כשאני קורא ספר מתח, אני מצפה למצוא בו, מעבר לעלילה מותחת (כמובן), גם דמויות מוצלחות ועגולות, אווירה מעניינת, ובמקרה הממש טוב גם איזו מחשבה שמתעוררת בעקבותיו. כתבתי פה לא מזמן על "תיק נעדר" הנפלא שענה לפחות על כל הקריטריונים האלו – כמה חבל ש"באשמת רצח" לא הצליח לספק אפילו אחד. בקצרה, אמריקאי ניצול שואה נעצר על אדמת גרמניה באשמת רצח של קצין נאצי, בלי שהוא יודע איך הוא הגיע לברלין בכלל. מרגלים, משפט בינלאומי, פוליטיקה, ושאר השטיקים המוכרים. העלילה אמנם מותחת ומחזיקה את הקריאה בספר, שכתוב בצורה בהחלט טובה, אבל הדמויות סטנדרטיות, האווירה מעט אפלה אבל לא ממש מייצרת עולם שעניין אותי, ובסוף הקריאה לא נשאר לי ממנו כלום. אז כן, שואה, יחסי ישראל-גרמניה-ארה"ב-בריטניה, אבל זה רחוק מלהספיק לי, וגם מספר מתח אני מצפה לקצת יותר.