[זה קצת משונה לי לכתוב פה על ספרי עיון. כי מצד אחד, לבחון את הכתיבה ומה היא עשתה לי זה לא מעניין במיוחד כשלא מדובר בספר עלילתי, אבל מצד שני, לסכם את התוכן בכמה פסקאות יעשה עוול לספר. אני מנסה לתת טעימות.]
אל "סטטוס" הגעתי אחרי "המדריך לאושר" המצויין, ובעקבות המלצה של "הסולידית" בבלוגה האדיר. דה-בוטון מנסה לנתח את חרדת הסטטוס הנפוצה כל כך בעולם המערבי (במילים אחרות, בחיים של כולנו), והוא עושה זאת בשפה הנוחה והנגישה שכל כך מאפיינת אותו. מה שאני אוהב אצל דה-בוטון הוא ההימנעות מפילוסופיה "טהורה" – הוא תמיד מביא אותה לחיי היומיום, מביא דוגמאות עכשיויות, וגם כאלו עתיקות יותר במידה והן רלוונטיות. כך הוא מצליח להביא את הפילוסופיה, מנקודת מבטו שלו, גם לאנשים שלא אוהבים לקרוא פילוסופיה (נניח, אני).
אז על מה הספר?
בחלק הראשון של הספר הוא מתאר את הסיבות ל"חרדת הסטטוס", כלומר לאותה שאיפה להראות כמוצלחים וטובים בעיניי האחרים. החלוקה היא לפרקים: "היעדר אהבה", "סנוביות", "ציפיות", "מריטוקרטיה" ו"תלות", וכל אחד מהם מייצג מקור בעולמנו שגורם לנו לרצות עוד, ולהראות מוצלחים יותר בעיניי האחרים. למשל, כדי להסביר מדוע אנשים היו (אולי) מאושרים יותר בחברות הפיאודליות מאשר בתרבויות הדמוקרטיות בנות ימינו:
"כשאי השיוויון הוא החוק הכללי של המדינה, ההבדלים החזקים ביותר אינם מורגשים. כשהכל קרובים לשיווין, ההבדלים הקטנים ביותר מביאים לידי שברון לב."
ובחלקו השני מציע דה-בוטון פתרונות לבעיות. זוהי אולי מילה קצת גדולה, אולי במקום "פתרונות" נכון יותר היה לומר שהוא מצביע על מקור הבעיות, מתוך הנחה שבחשיפת ההטיות התרבותיות שגורמות לנו לרצות יותר, פשוט נפסיק. למשל, לגבי הסטטוס הכלכלי שמעצב חלק גדול מהעולם המודרני, כותב:
"הפרסומת גם אינה אומרת דבר וחצי דבר על יכולתם הדלה של כל המוצרים החומריים לשנות את רמות האושר שלנו, בהשוואה להשפעה המכרעת שיש לאירועים רגשיים על אושרנו. כלי הרכב האלגנטי והמשוכלל ביותר אינו יכול להסב לנו ולו שמץ מן הסיפוק שיכולה לגרום מערכת יחסים – ממש כשם שהוא אינו יכול להוות מקור נחמה בעקבות מריבה משפחתית או נטישה."
בכל מקרה, הפתרון האמיתי מגיע רק בעמוד האחרון של הספר, אם אפשר להרוס את ההפתעה:
"גם אם חרדות סטטוס אינן נעימות, קשה לדמיין חיים טובים שמשוחררים מהן לחלוטין… ואולם אף על פי שהצורך שלנו בסטטוס הוא קבוע, יש לנו אפשרות לבחור היכן למלא את הצורך הזה, אנו חופשיים להבטיח שחששותינו מפני השפלה יתעוררו בעיקר ביחס לציבור שאנו מבינים ומכבדים את שיטות השיפוט שלו… הפילוסופיה, האמנות, הפוליטיקה, הנצרות והבוהמה לא התכוונו לבטל את היררכיית הסטטוס, הן ניסו להנהיג סוגים שונים של היררכיה שמבוססים על מערכות ערכים אחרות, שהרוב לא הכיר בהן ואף ביקר אותן… הן סיפקו לנו מכלול של תזכורות משכנעות ומנחמות לכך שיש יותר מדרך אחת להצליח בחיים."
אבל זה כאמור התמצות שלי. "סטטוס" הוא מעניין וקריא, ובהחלט שווה את הקריאה המלאה בו.
…
עזוב אותך מיוגה 