החורף בליסבון / אנטוניו מוניוס מולינה

"השתרר שקט. אני שמעתי אותו מקיש באצבעותיו בקצב ומכה ברצפה ברגלו ובלי הודעה מוקדמת התחילה המוזיקה, כאילו לאמיתו של דבר כבר ניגנה זמן רב ורק אז הותר לנו לשמוע אותה, בלי אקדמה, בלי הטעמה, בלי התחלה ובלי סוף, כמו הגשם שנשמע פתאום כשיוצאים לרחוב או כשפותחים חלון בליל חורף."

בהתחלה זה נראה כמו ספר על נגני ג'אז – אבל זה בעצם ספר שהוא ג'אז, לחלוטין. מבנים שבורים. חזרות על מוטיבים שוב ושוב בצורות שונות ובחלקים שונים של היצירה. עלילה (מלודיה) שמתקדמת לאט ובזהירות, קדימה ואחורה, ובאיזשהו שלב תופסת תאוצה לכדי קרשנדו מפואר. כתיבה שדורשת ריכוז בהתחלה, אבל שואבת במהירות אל תוך העולם שלה. ובעיקר, הרבה הרבה יופי.
יש פה כתיבה מלאת יופי שדורשת את ההתעכבות, את הקריאה האיטית, למרות שלפעמים יש חשק עז לדעת מה קורה בהמשך. ויש אחלה דמויות, פילם-נואריות, מסתוריות, טובות או רעות אבל בעיקר דפוקות, כמו שהייתי מצפה מפילם-נואר על ג'אז.
במרכז העלילה סנטיאגו בירלבו, פסנתרן ג'אז די לוזר, והקשר המיוחד שלו עם לוקרסיה המסתורית, קשר שסיפורו מחזיק את כל עלילת הרומן הזה, ומתברר לאורכו באיטיות רבה ולפעמים מעצבנת. אבל יש גם את חבריו לג'אז ולסצינת הפאבים האפלוליים, ויש גם את הרעים, ויש הרבה יופי במקומות שלא תמיד מוצאים אותו.

"היא שאלה על מישהו בפורטוגזית והוא הביא לה בינתיים ספל קפה וסיגריה. מתוך מין ראיית הנולד הבין שבמחוות האלו מצוי האושר."

קצר אך לא קל לקריאה, אך שווה במיוחד.

מודעות פרסומת

לא רציונלי ולא במקרה / דן אריאלי

ספר מדע פופלרי מהסוג המוצלח ביותר – על איך אנחנו מקבלים החלטות שאינן רציונליות, אך ניתנות לניבוי. דן אריאלי כותב מצויין, ומתאר הרבה מחקרים מעניינים למדי שערך. באיזשהו שלב בקריאה, המשפט ״במחקר שערכנו״ הופך להיות קצת מציק, וריפרפתי בקריאה אל עבר המסקנות.
הניסויים והמסקנות מעניינים ולא טריוויאליים, אבל אני לא יכול לומר שלקחתי הרבה ממה שנאמר שם לחיי היום-יום – יכול להיות שגם כאן, בדומה ל״להיתקל באושר״, זה קרה מכיוון שקראתי כבר כמה ספרים דומים, שמתחילים לחזור על עצמם באיזשהו שלב.
בכל מקרה, קריא, משעשע, מפתיע, ומעניין.

להיתקל באושר / דניאל גילברט

תכל׳ס, עוד אחד מאותם ספרי מדע פופולרי על הפסיכולוגיה של האושר. נושא שמעניין אותי מאוד, אבל עושה רושם שאחרי כמה ספרים בנושא, הם מחדשים פחות ופחות. דניאל גילברט בהחלט יודע לכתוב, הקריאה מאוד קולחת ואפילו מצחיקה לפעמים. למדתי והשכלתי, אך לא הרבה.
על פני מספר חלקים שקשורים אחד לשני פורש גילברט נושאים שונים בחקר האושר, או יותר נכון, קבלת החלטות שקשורה לאושר. כל אלו בסופו של דבר מתכנסים (על פיו) למסקנה אחת, והיא (זהירות, ספוילר): אם אנחנו רוצים לבדוק כמה נהיה מאושרים מתוצאותיה של החלטה מסויימת, האסטרטגיה הטובה ביותר תהיה פשוט לשאול מישהו שנמצא בסיטואציה דומה. זאת השורה התחתונה כפי שאני הבנתי אותה. זה אולי מועיל, אבל לא משנה את עולמי.
בכל מקרה, היה שווה לקרוא – הדוגמאות המובאות מעניינות, וחלקן אף גורם לחשוב. אני רק יכול להמליץ לא לצפות ליותר מדי.

שנת הבשרים שלי / רות ל. אוזקי

גם במקרה הזה, קריאה חוזרת (מה עובר עליי?) בספר שמאוד מאוד אהבתי בקריאה הראשונה, שהייתה לפני כמה שנים טובות.
הסיפור של ג'יין, מפיקת/במאית תוכניות טלוויזיה תיעודיות, שמפיקה תוכנית בישול על משפחות אמריקאיות בחורים הפחות מוכרים של המדינה, וכל זה עבור תאגיד בשר אמריקאי שמנסה להתחזק בשוק היפני. ובמקביל, באופן יותר מינורי, סיפורה של אקיקו, עקרת בית יפנית שצופה בתוכניות שג'יין מפיקה. בפעם הראשונה אהבתי את הספר בעיקר כסיפור מסע אמריקאי מודרני, וגם מאוד אהבתי את הדמות המאוד לא טיפוסית של ג'יין, דמות מורכבת שלא ניתן לתאר בקלות, ומאוד הייתי שמח לפגוש אם היא הייתה אמיתית (שזה תמיד סימן לדמות מוצלחת). רות אוזקי כותבת בכישרון רב, כתיבה קולחת וקריאה, עם עלילה זורמת ומעניינת. היא רגישה מאוד וכותבת בפשטות יחסית אבל כזו שמלאה ביופי, וזה נהדר.
בנוסף, אוזקי שוטחת לכל אורכו של הספר את האג׳נדה המאוד ברורה שלה כנגד תעשיית הבשר האמריקאית, משהו שבקריאה הראשונה בלט בעיקר בסוף הסיפור (שהופך כבר למגוייס ממש), אבל עכשיו צעק לי קצת יותר מדי כבר מההתחלה (בספר הבא שלה, אגב, ״על פני הבריאה כולה״, העניין הפך לבולט עוד יותר והפריע לי יותר).
אבל בסופו של דבר, בהחלט ספר מעולה: עלילה סוחפת, מסע חיצוני ופנימי מסקרן, דמות ראשית נהדרת, המון יופי, ולטוב לרע – גם מוסר השכל ברור למדי. אני שמח שקראתי אותו פעמיים.

תשליך / ניר קיפניס

זאת הפעם השנייה שאני קורא את הספר הזה, ואפילו הפעם השנייה שאני כותב עליו פה (למרות שעבר זמן מה, ולכן לא אפרט עכשיו יותר מדי). יש יתרונות מסויימים לזכרון קצר, והיכולת להנות שוב מספר היא אחד מהם.
אז גם הפעם נהניתי. הפעם זה היה קצת יותר גילטי וקצת פחות פלז׳ר מהפעם הקודמת, אבל אין ספק שקיפניס יודע לכתוב, חד, מצחיק, ואפילו מרגש. בקריאה הקודמת הוא פגע לי בנקודות רגישות, הפעם קצת פחות, אבל בהחלט שווה קריאה – ספר חופשה מצטיין לגמרי, ואפילו יותר מזה, בשבילי.