החורף בליסבון / אנטוניו מוניוס מולינה

"השתרר שקט. אני שמעתי אותו מקיש באצבעותיו בקצב ומכה ברצפה ברגלו ובלי הודעה מוקדמת התחילה המוזיקה, כאילו לאמיתו של דבר כבר ניגנה זמן רב ורק אז הותר לנו לשמוע אותה, בלי אקדמה, בלי הטעמה, בלי התחלה ובלי סוף, כמו הגשם שנשמע פתאום כשיוצאים לרחוב או כשפותחים חלון בליל חורף."

בהתחלה זה נראה כמו ספר על נגני ג'אז – אבל זה בעצם ספר שהוא ג'אז, לחלוטין. מבנים שבורים. חזרות על מוטיבים שוב ושוב בצורות שונות ובחלקים שונים של היצירה. עלילה (מלודיה) שמתקדמת לאט ובזהירות, קדימה ואחורה, ובאיזשהו שלב תופסת תאוצה לכדי קרשנדו מפואר. כתיבה שדורשת ריכוז בהתחלה, אבל שואבת במהירות אל תוך העולם שלה. ובעיקר, הרבה הרבה יופי.
יש פה כתיבה מלאת יופי שדורשת את ההתעכבות, את הקריאה האיטית, למרות שלפעמים יש חשק עז לדעת מה קורה בהמשך. ויש אחלה דמויות, פילם-נואריות, מסתוריות, טובות או רעות אבל בעיקר דפוקות, כמו שהייתי מצפה מפילם-נואר על ג'אז.
במרכז העלילה סנטיאגו בירלבו, פסנתרן ג'אז די לוזר, והקשר המיוחד שלו עם לוקרסיה המסתורית, קשר שסיפורו מחזיק את כל עלילת הרומן הזה, ומתברר לאורכו באיטיות רבה ולפעמים מעצבנת. אבל יש גם את חבריו לג'אז ולסצינת הפאבים האפלוליים, ויש גם את הרעים, ויש הרבה יופי במקומות שלא תמיד מוצאים אותו.

"היא שאלה על מישהו בפורטוגזית והוא הביא לה בינתיים ספל קפה וסיגריה. מתוך מין ראיית הנולד הבין שבמחוות האלו מצוי האושר."

קצר אך לא קל לקריאה, אך שווה במיוחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s