סיפורי חייך ואחרים / טד צ׳יאנג

הגעתי לטד צ׳יאנג דרך ניימן, שגם מתמצת טוב את סיפורו – סופר מדע בדיוני שכותב רק סיפורים קצרים, ובקצב של אחד בכמה שנים. ״סיפורי חייך ואחרים״ הוא אסופה של כל סיפוריו שהתפרסמו עד שנת 2003, כשכל אחד מהם שונה לחלוטין מהשני גם בעולם שהוא מתרחש בו, וגם בסגנון הפרוזה. צ׳יאנג נע בעיקר בין עולמות אלטרנטיביים שמזכירים את עולמנו בהרבה אלמנטים, לבין מציאויות שבהן משהו השתנה בעולם כפי שאנחנו מכירים אותו, והשפיע עליו רבות.
אז קודם כל, טד צ׳יאנג בהחלט יודע לספר סיפור – הוא מושך אותי מהמשפט הראשון בכל סיפור, ועד לסופו המעניין. ולא רק סיפור, אלא גם דמויות ורגשות הוא כותב מצויין, מצליח לגרום לי להזדהות עם הדמויות שלו, ולרצות לדעת מה יקרה איתן. ובנוסף לכל אלו, העולמות והסיפורים מצליחים בדרך כלל גם לדון בדילמות שמאוד מתקשרות לעולם המציאותי שלנו (קצת כמו ״מראה שחורה״), מסוג הסיפורים שהמשכתי לחשוב עליהם ולהיזכר בהם גם הרבה זמן לאחר הקריאה.

אז לא לכל הסיפורים בספר התחברתי, אבל כולם היו טובים מאוד.
ומעל כולם בוהק מבחינתי ״סיפור חייך״: נובלה מרהיבה ומבריקה, שמתארת את סיפור של אישה שכל דבר שאגלה יהרוס אותו. והוא מסופר בצורה כל כך מדוייקת שמצליחה להעביר כל כך טוב את עוצמת הרגשות והמופלאות שבעולם, עד שהוא ריגש אותי בצורה בלתי רגילה, ויישאר איתי עוד זמן רב. כלומר, סיפור פשוט פנטסטי.

דן בן-אמוץ / אמנון דנקנר

בהתחלה דווקא נהניתי. דנקנר מספר את סיפור חייו של דן בן-אמוץ, והסיפור הזה בהחלט מסקרן: איש צעיר שעלה לארץ לבד, ומסעו אל לב התרבות הישראלית, כשעל הדרך הוא שוכב עם מיטב נשות העולם, וכשברקע המדינה קמה ומתחילה להתפתח. הדמות של בן-אמוץ בהחלט אניגמטית, מסקרנת וממגנטת, ואם מוסיפים את הפוטנציאל הצהוב של הסיפור, אז אני יכול להבין מאיפה הבחירה לכתוב עליו ספר. דנקנר כותב באיטיות כמעט לירית, שבתחילת הספר משכה אותי אליו, ובנתה יפה את העולם שבו בן-אמוץ חי, התנהל, ושאותו ניסה לפצח. רק שבשלב מסויים, לא מאוד הבנתי לאן הסיפור מתקדם, ובמקום לקרוא סיפורים על דמות מרהיבה שמתפתחת עם המדינה, הסיפור הפך להיות אודות איש בוהמה וחייו הפרטיים, ואותי זה פחות מעניין. בכל מקרה, זה נסיון מעניין לכתיבה לפצח אישיות מורכבת, וטוב שבנוסף לביוגרפיות על אנשי צבא ומדינאים, יש גם ביוגרפיה מהסוג הזה.

דרך הזן / אלן ווטס

עוד עיון, עוד בודהיזם, אבל מסוג שונה. הספר טכני בהרבה משציפיתי שיהיה; הוא מתחיל בסקירה היסטורית של הבודהיזם ההיסטורי, ממשיך לזרם המאהיאנה, ומשך להתפתחות הזן בודהיזם. חלקו השני עוסק בפרקטיקה ובהיבטים נוספים של הזן בודהיזם.
כתוב טוב וממצה, ומניח את הבסיס להמשך החקירה בנושא. הספר לא הצליח ״לסחוף״ אותי אל מעמקי הפילוסופיה שהוא מציע, אלא היווה סקירה (אינטלקטואלית למדי) של הזן, שאת עקרונותיו הטכניים לא ממש הכרתי. יכול להיות שבזמן אחר הייתי נשאב אליו יותר, אבל בשלב הזה, ״דרך הזן״ היה טכני מדי עבורי, אך גם מעניין לרוב אורכו.

להכיר במציאות, לדעת שלווה / יונתן הריסון

תקופה של חקירה אצלי, ועוד ספר על בודהיזם. ספר קצר אך אינטנסיבי, פרקים קצרים על נושאים שונים. בסופו של דבר, מבחינתי זה מקרה של ״תפסת מרובה לא תפסת״: קטעים דחוסים שמנסים לתפוס הרבה אמת במעט מילים, אבל הרגישו לי קצת כמו ניו אייג׳, כמו קיצורי דרך לפילוסופיה הבודהיסטית.
כשאני חושב על זה עכשיו, על ״להרבות טוב בעולם״ כתבתי בדיוק את ההיפך, אז כנראה שגם במקרה של הכתיבה, דרך האמצע היא נכונה – שילוב בין מספיק מילים שיבארו את ההבנה באיטיות, לבין הימנעות מיותר מדי מילים, שמכבידות על הקצב ועל הקשב.
ממשיך בחיפושים.

אתה נמצא כאן / מגזין

גיאחה ויובל סער ערכו מגזין. הנושא – מסעות. הפורמט – סיפורים קצרים של מגוון כותבים, והמון אמנות מודפסת גם כן, של מגוון מאיירים וגרפיקאים.
התוצאה?
יופי של כתיבה, ויופי של ויזואליה. כיף. וגם חשק לטייל.
משהו לקחת הלאה?
לא הרבה. אולי את סיפור המסע המקסים של גיאחה ברחבי טקסס, וגם את חליפת המכתבים ההודית.
ציפייה לגיליון הבא, אם יהיה כזה?
כן, בכיף.

״אתה יודע שאתה במקום נהדר כשיום של שוטטות ללא תוכניות (או כזה שבו התוכניות לא יוצאות לפועל) לא מפסיק להביא אותך למקומות נפלאים. היום נתקלנו במקרה בנחל זעיר ומבודד עמוק ביערות; בבא הכי טקסני שראיתי בחיים (אכלנו שם פאי אפרסקים כמו מקומיים מנוסים); בקוקטייל וודקה ומלפפונים; בהמון גרביים צבעוניים; בחנות תחפושות עצומה (מדדתי שם תחפושת דוב) וגם בקיר המפורסם הזה, שלא ידעתי בכלל שהוא באוסטין עד שהוא הופיע מעבר לפינה. רשמנו כמה דברים שאנחנו מתכננים לעשות לפני שנמות, והלכנו לשחות. היום הזה היה כל כך טוב אלינו, שבא לנו להשאיר לו טיפ שמן.״

וונדר בויז / מייקל שייבון

מייקל שייבון הוא אחד הסופרים שאני יותר אוהב. הכתיבה שלו מענגת, הדרך בה הוא משחק בשפה, בדימויים, ובדמויות, מפליאה אותי בכל פעם מחדש. לפני שנים רבות ראיתי את הגרסה הקולנועית ל״וונדר בויז״: טריפ גריידי הוא סופר מתוסכל שכתב ספר בכורה מבריק ומצליח, ומתקשה לשחזר את ההצלחה שלו. זאת בערך העלילה, כשאליה מתווספים גם התלמיד המוזר המבטיח ומלא הכשרון, הסוכן שלו, המאהבת, המאוהבת, ועוד כמה. זכרתי שאהבתי את הסרט מאוד, אבל גם שהרגשתי שסיפור על סופרים חייב להיקרא כספר ולא כסרט, ושאני מפספס הרבה דברים טובים.

אז אחרי כמה ספרים של שייבון, הגעתי גם לספר ״וונדר בויז״.
אולי זה לא הוא, אלא אני, אבל איטיות הקריאה שהכתיבה של שייבון כופה עליי, פעלה הפעם לרעת הסיפור. בכל פעם שהסיפור תפס תאוצה, השפה האיטית לקחה אותו אחורה, ובעצם מנעה ממני להתחבר לדמויות כמו שצריך.

באמצע הספר התייאשתי, והתיישבתי לצפייה חוזרת ב״וונדר בויז״ הסרט.
בצפייה שנייה, הוא פשוט סרט מצויין, עם סיפור טוב, דמויות נהדרות, וגם מסר מוצלח. כלומר, לפעמים צריך לדעת גם לשחרר.

להרבות טוב בעולם / אסתר פלד

בספר דחוס זה, אסתר פלד מנסה להסביר את העקרונות הבודהיסטיים למי שלא מכיר אותם כלל, בדרך כלל תוך כדי הקבלתם לעקרונות הפסיכולוגיה (שאמורה להיות מוכרת יותר לקורא הישראלי). היא הולכת על פי סדר הגיוני למדי, מהבסיס ועד התפתחויות מורכבות יותר.

״ובכן, בן התרבות המערבית מציב בראש סדר העדיפויות שלו את המשאלה להיות ייחודי. רק לאחר שהשיג מטרה נעלה זו הוא מתפנה לעשות מעשים טובים. האין בכך טעם לפגם? האין זה סדר ערכים לקוי משהו? … לאור זאת נראה שהרעיון בדבר נטישת התשוקה, המופיע באמת השלישית, יכול להוות דווקא חלופה מרעננת שיש בה כדח לארגן מחדש את סולם הערכים שלנו ולהעניק לחיינו משמעות נעלה יותר.״

לדעתי, היא עושה את זה בהרבה יותר מדי מילים, בצורה מעייפת ואיטית לקריאה. הצלחתי לסיים אותו במאמץ רב, וחבל, כי היא מגיעה לנושאים מעניינים, ומאירה אותם מדי פעם באור חדש.
ובכל זאת, יש קטעים שאקח איתי הלאה.

סופו של מיסטר Y / סקרלט תומס

אריאל מאנטו היא בחורה. והיא במקום לא משהו בחיים, שקועה במחקר אקדמי איזוטרי בתחום שלא מעניין אף אחד, מכורה לסקס, וגם די נטולת חברים. היא מוצאת ספר שהולך לשנות לה את העולם (מילולית), ולשאוב אותה לתוך הרפתקאה שהיא כמו שילוב בין עליזה בארץ הפלאות, המטריקס, ולהיות ג׳ון מלקוביץ׳, ועל הדרך לדחוף המון פילוסופיה.
זה קצת נס שהתיאור הזה מצליח לא רק להחזיק ספר הגיוני, אלא גם לעשות את זה באופן שהקשה עליי להפסיק לקרוא. וגם כשכן הפסקתי לקרוא, המשכתי לחשוב עליו, או יותר נכון עליה: כי אריאל מאנטו היא דמות כל כך מוצלחת ומסקרנת ואפלה וסקרנית, שהיא לא יצאה לי מהראש. אינטלגנטית ומתוסבכת, ועם המון עומק, אחת הדמויות הספרותיות שממש מתחשק לפגוש במציאות.

אני יכול להבין שיש כאלו שיחשבו שיש בספר יותר מדי מדע-בדיוני, או יותר מדי פילוסופיה, או יותר מדי פסאודו-מדעי, וזה קצת נכון. אבל סקרלט תומס מצליחה לכתוב דמויות מעולות, לברוא עולם ריאליסטי-בדיוני אמין ומרתק, וגם לספר סיפור שקשה לי להניח מהיד. זאת כבר הקריאה השנייה בספר (הראשונה הייתה יותר עוצמתית, אבל עדיין), וגם הספר הבא שלה ממש טוב, לטעמי. אשמח לראות עוד תרגומים שלה על המדף.