וונדר בויז / מייקל שייבון

מייקל שייבון הוא אחד הסופרים שאני יותר אוהב. הכתיבה שלו מענגת, הדרך בה הוא משחק בשפה, בדימויים, ובדמויות, מפליאה אותי בכל פעם מחדש. לפני שנים רבות ראיתי את הגרסה הקולנועית ל״וונדר בויז״: טריפ גריידי הוא סופר מתוסכל שכתב ספר בכורה מבריק ומצליח, ומתקשה לשחזר את ההצלחה שלו. זאת בערך העלילה, כשאליה מתווספים גם התלמיד המוזר המבטיח ומלא הכשרון, הסוכן שלו, המאהבת, המאוהבת, ועוד כמה. זכרתי שאהבתי את הסרט מאוד, אבל גם שהרגשתי שסיפור על סופרים חייב להיקרא כספר ולא כסרט, ושאני מפספס הרבה דברים טובים.

אז אחרי כמה ספרים של שייבון, הגעתי גם לספר ״וונדר בויז״.
אולי זה לא הוא, אלא אני, אבל איטיות הקריאה שהכתיבה של שייבון כופה עליי, פעלה הפעם לרעת הסיפור. בכל פעם שהסיפור תפס תאוצה, השפה האיטית לקחה אותו אחורה, ובעצם מנעה ממני להתחבר לדמויות כמו שצריך.

באמצע הספר התייאשתי, והתיישבתי לצפייה חוזרת ב״וונדר בויז״ הסרט.
בצפייה שנייה, הוא פשוט סרט מצויין, עם סיפור טוב, דמויות נהדרות, וגם מסר מוצלח. כלומר, לפעמים צריך לדעת גם לשחרר.

…