פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי

ספר נפלא, שכמה שהוא קטן, ככה הוא מקסים. סיפור הרפתקאות ומסע שסובב סביב עגלה לממכר ספרים, אבל מכיל בתוכו הכל: אהבה גדולה לחיים, לבני אדם, ולספרות עצמה. בלי לספיילר יותר מדי, ״פרנסוס״ הוא בעצם הסיפור של הלן, דמות מהמקסימות שיצא לי להכיר בספרים, תמימה אך חריפה, צנועה אך מופלאה. הרפתקאותיה מובאות בשפה נהדרת ותרגום מצויין, שמותח ומעניין לאורך כל עמודיו הקצרים של הספר, משך אותי לחשוב עליו גם כשהנחתי אותו מידי (וזה קרה בעיקר כי לא רציתי שהספר ייגמר). וחוץ מעלילה מעניינת – הרבה אהבה קורנת מהמילים, אהבה לא עיוורת אלא מלאת חיות והנאה מהדברים הפשוטים שיש בעולם, כזו שאני מקווה שתישאר איתי גם אחר כך. בקיצור, כיף של ספר, שאחזור ואקרא אותו בקרוב.

מודעות פרסומת

ההיסטוריה של המחר / יובל נח הררי

על ״קיצור תולדות האנושות״ לא כתבתי פה, אבל בקצרה – מדובר באחד הספרים הכי טובים שקראתי, ספר עמוס ברעיונות מרתקים שגרם לי לחשוב על דברים רבים בצורה אחרת, ספר שאני מבין למה ומאוד שמח על כך שהוא שוהה כבר שלוש שנים רצופות בראש טבלאות רבי המכר בארץ. ולכן ניגשתי בחשש ל״ההיסטוריה של המחר״ – נח-הררי (ההיסטוריון המהולל) כותב ספר חדש, ועוד על העתיד? אז בשורה התחתונה, הספר הזה רחוק מלהיות טוב כמו ספרו הראשון, אבל הוא בהחלט מרתק, עמוס רעיונות מוצלחים, ושווה קריאה.

בספר הנוכחי יובל נח-הררי מתחיל בסקירה של תולדות ההומניזם (כלומר את דרך המחשבה ששמה את האדם לעליון על שאר היצורים החיים), מדגים מה הוא חושב שבעייתי בכך, ובחלקו האחרון מנסה להראות לאן ההומניזם וההתפתחויות הטכנולוגיות יקחו את המין האנושי בעתיד, והאם נוכל בכלל לקרוא לו בשם הזה.

כבר מהפסקה הזו אפשר להבין מה הייתה הבעיה העיקרית שלי עם הספר – הרגשתי שלא מאוד ברור מה הוא מנסה לומר, ואיך כל פרק או חלק של הספר קשור לבא אחריו. מעבר לשני הפרקים האחרונים (שמנסים לחזות מה יקרה בעתיד), נח-הררי שוטח פה המון אג׳נדה, אבל לכיוונים שונים שלא הצלחתי להבין את הקשר ביניהם. אני לא יכול שלא להשוות לספרו הקודם, בו הוא השתמש בציר הזמן ההיסטורי על מנת לעקוב אחר אושר האדם, ולגרום לקורא להבין שהטכנולוגיה והקדמה לא בהכרח הועילה לאדם. אבל ב״היסטוריה של המחר״ ישנן תזוזות בלתי פוסקות לאורך הציר ההיסטורי ולרוחב הגיאוגרפיה התרבותית של העולם, שלא הצלחית להבין את מטרתן (למרות שחזרתי ועיינתי בפרקים קודמים עם התקדמות הקריאה).
מעבר לכך, הרגשתי שבמקרים רבים, חדות הכתיבה הלכה לאיבוד. ליובל נח-הררי יש כישרון מופלא לתמצת רעיונות סופר-מורכבים למשפט או פסקה אחת, בדיוק רב. פה דווקא מצאתי את עצמי קורא עמודים נרחבים של דוגמאות וסיפורים ארוכים (שלזכותו ייאמר שרובם מעניינים עד מאוד), שמרחיבים במקום לצמצם בחוסר אלגנטיות מסויים. הכישרון הזה, יש לציין, עדיין נמצא כאן, ומצליח לפרק ולדייק עניינים מרתקים – אך באופן לא מאוד אחיד.

עד כאן הבעיתיות, ואפשר לעסוק בחיוב, וגם ממנו יש לא מעט.

מה שאני הכי אוהב בכתיבה של יובל נח-הררי, הוא ההסתכלות השונה מאוד על דברים שאני חושב שמוכרים לי. אני מניח שהוא לא הגה בעצמו את רובן המוחלט של התיאוריות שהוא מציג, אבל בכל זאת. לדוגמה, הטענה כי האמת אינה המטרה העליונה של הדת, אלא הסדר. מדובר בטענה רדיקלית שלמדי, שמוצגת ומוסברת שהגיונית לגמרי.
מעבר לנקודות המבט המעניינות, ״ההיסטוריה של המחר״ מביא את הסקרנות הזו לתחומים מרתקים ורלוונטיים מאוד לימינו (או לפחות לחיים שלי כיום) – תודעה, טכנולוגיה, רוחניות, וגם הומניזם. הוא מציג מושגים ורגע אחר כך מפרק אותם, מצמצם נושא למשפט חד ואז שוטח אותו לדוגמאות מפתיעות, ומלהטט בין נושאים. המסר לא תמיד ברור, אך זה בהחלט מעניין לכל אורך הספר.

ועל אף הביקורת (והציפיות כמובן) – בסופו של דבר, אין עוד הרבה ספרים שיכולים לרתק לאורך ארבע-מאות עמודים של היסטוריה, פילוסופיה, ומדע פופולרי, ובנוסף לחדש לי כל כך הרבה, לעורר בי מחשבות מעניינות, ולשנות (אפילו במעט) את נקודת המבט שלי על העולם. ו״ההיסטוריה של המחר״ בהחלט הצליח.

אני, רובוט / אייזק אסימוב

אחת הקלאסיקות הגדולות של המדע הבדיוני (משנות ה-50), אוסף סיפורים קצרים על יחסי האדם והרובוטים בעתיד שעכשיו הוא כבר לא רחוק, כשכל אחד מהם עומד בפני עצמו אך כולם מצטברים לכדי סיפור מסגרת שמתפתח ומתהווה לכדי סיפור רחב יותר. אז העולם עתידני, האדם משייט לו בחלל וחוקר אותו, ורובוטים אנושיים יותר ואנושיים פחות מסייעים לו במה שהוא עושה, ולאט לאט משתלבים יותר בעולם.

הכתיבה מצויינת, ואסימוב מספר סיפורים נהדר, השפה זורמת גם היום, והתרגום (החדש יחסית) נפלא והופך את הקריאה למהנה וסוחפת. לכל סיפור יש פואנטה, רובם כסוג-של תעלומה בלשית, שמציבה דילמה כלשהי ביחסי האדם והרובוט. אני מצאתי את הדילמות האלו לא רלוונטיות מדי לחיינו היום, או לא מעניינות מספיק. וכך נשארתי עם אוסף סיפורים שנקראים בהנאה רבה, אך לא גורמים לי לחשוב יותר מדי. הסיבה היא, כנראה, שהנושאים האלו כבר נדונו באינספור סרטים וסדרות שכבר ראיתי ואני רואה, והם למעשה כבר חלק מהעולם היום. ולכן כבודו של אסימוב במקומו מונח, מכיוון שהוא מהווה בסיס רעיוני והשראה גדולה לרבות מהיצירות האלו, ו״אני, רובוט״, במקרה הזה, הוא לגמרי הבסיס היציב והטוב.

להישאר בחיים / מישל וולבק

אוסף של מסות, מאמרים, והגיגים של וולבק. בעיניי, רחוק מאוד מהחריפות של הפרוזה שלו (האהובה עליי מאוד). חלק גדול ממה שאני אוהב אצלו הוא הכשרון ליצור דמויות מרתקות ומעוררות הזדהות, שמעבירות את המסרים החברתיים ופילוסופיים שלו. אבל במקרה של האוסף הזה, אין למעשה דמויות, אלא רק אוסף הגיגים, וכשכזה הוא אוסף טרחני למדי בעיניי – אבל כזה שמצליח להראות את הניצוצות של וולבק המוכשר והחריף שמתבטא ברומנים המעולים שלו.

זאב הים / ג׳ק לונדון

אחרי האכזבה מהספר הקודם, דווקא ״זאב הים״ סיפק לי חוויה מפתיעה לטובה. רכישה לא מתוכננת ב״סיפור חוזר״, מאלו שחשבתי שיישארו על המדף. אבל במצב הרוח הנכון, הוא פשוט שאב אותי לתוכו. מבחינת עלילה, אין הרבה יותר מדי – ג׳ק לונדון הצעיר מוצא את עצמו על ספינת ציד כלבי ים, שמונהגת בידיו האכזריות של רב חובל כריזמטי הנקרא ״זאב הים״, וצוותה מורכב מדמויות שוליים קשוחות מרושעות לרוב. כיוצא מזה, רוב העלילה היא פסיכולוגית, ומתארת את התמודדויותיו של המחבר עם המצב החדש שנקלע אליו, עם החברה שבתוכה הוא מוצא את עצמו, ומעל כולם, עם רב החובל המרתק והנוראי. והשרטוט הפסיכולוגי הזה נעשה ביד אמן, כשעל הדרך כל ההרפתקאות שכן מתרחשות על הסיפון מתוארות בצורה בהירה וסוחפת. לא מצאתי מוסר השכל של ממש, וגם לא רעיונות או מחשבות שיילכו איתי הלאה. אבל הספר שאב אותי כל כך לתוכו, כך שמצאתי את עצמי חולם בלילה סיטואציות מתוך הספר, ובשעות הערות רק רוצה לחזור אליו. סוג של כישוף שמאוד נדיר למצוא, ותענוג גדול להנות ממנו.

סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

זה מרגיש מוזר וכמעט פסול, לכתוב דברים לא טובים על ספר של דויד גרוסמן. בכל זאת, הבנאדם אחראי על כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בחיי (״עיין ערך: אהבה״, ״מישהו לרוץ איתו״, ״אישה בורחת מבשורה״), והספרים שלו נשארו איתי שנים רבות לאחר הקריאה בהם. אבל מה לעשות, את ״סוס אחד נכנס לבר״ לא הבנתי, בשום צורה. סטנדאפיסט בהופעה, ומישהו בקהל שמכיר אותו ומפרש דברים מסויימים עבור הקורא. ההופעה לאט לאט הופכת לסיפור (מ)החיים של הסטנדאפיסט, שנגלה תוך כדי המופע, עד לסופו של המופע / ספר. על פניו, יכול להיות מעניין. בפועל, אותי הוא ממש שיעמם. הספר קצר למדי אך הקריאה בו מרגישה כארוכה מאוד, מתפתלת ומסתבכת. כשרונו הייחודי של גרוסמן לשחק בשפה כרצונו משיגה פה לדעתי את התוצאה ההפוכה: הופעת סטנדאפ, שהיא היא כל הספר, צריכה להיות קלילה, קולחת, זורמת, ובשפה ברורה ובהירה, ופה הכשל, האובר-התחכמות. וכדי להוסיף על כך, היה קשה לי להתחבר לדמותו של הסטנדאפיסט (הליצן) העצוב, ולסיפורו שלא ממש נגע בי. מי יודע, אולי בספר הגרוסמני הבא.

ממבט ראשון / מלקולם גלדוול

כמו בהרבה מקרים, ספר מצויין של סופר כלשהו מביא אותי לקרוא ספר נוסף שלו. במקרה הזה, מ״מצויינים״ של מלקולם גלדוול נהניתי עד מאוד, וגם מכמה טורים שלו פה ושם. אבל מ״ממבט ראשון״ נהניתי הרבה פחות, ויש גם הסבר.

קודם כל, לפני עשור הכתיבה של גלדוול הייתה חדשנית למדי, משלבת בין מדע למציאות, פסיכולוגיה ופרקטיקה, ונקודות מבט מפתיעות על החיים היומיומיים. אבל בינתיים מדף ספרי הסוג-של מדע פופולרי הזה התרחב, ולא מעט סופרים נכנסו לסגנון הזה. מלקולם גלדוול עדיין מבריק בסגנון הזה, מצליח לעניין ולסחוף – אבל זה לא מספיק, וזו הסיבה העיקרית שלא לקחתי מהספר הזה כמעט כלום. בגדול, הוא מנסה לחקור את תופעת ההחלטות המהירות, מה שנודע מאז (בערך) כחשיבה מהמוח השמאלי. אבל מעבר לאוסף נרחב של אנקדוטות, לא הצלחתי למצוא פה איזשהו מסר, או איזו תובנה שתחלחל לחיים שלי. כלומר, יש דברים שמבט ראשון מזהה מצויין, יופי, הבנתי. המסר מופנם מהר, ומעבר לזה לא לקחתי שום רעיון שאהרהר בו בהמשך, וזה פספוס גדול מאוד.