ההיסטוריה של המחר / יובל נח הררי

על ״קיצור תולדות האנושות״ לא כתבתי פה, אבל בקצרה – מדובר באחד הספרים הכי טובים שקראתי, ספר עמוס ברעיונות מרתקים שגרם לי לחשוב על דברים רבים בצורה אחרת, ספר שאני מבין למה ומאוד שמח על כך שהוא שוהה כבר שלוש שנים רצופות בראש טבלאות רבי המכר בארץ. ולכן ניגשתי בחשש ל״ההיסטוריה של המחר״ – נח-הררי (ההיסטוריון המהולל) כותב ספר חדש, ועוד על העתיד? אז בשורה התחתונה, הספר הזה רחוק מלהיות טוב כמו ספרו הראשון, אבל הוא בהחלט מרתק, עמוס רעיונות מוצלחים, ושווה קריאה.

בספר הנוכחי יובל נח-הררי מתחיל בסקירה של תולדות ההומניזם (כלומר את דרך המחשבה ששמה את האדם לעליון על שאר היצורים החיים), מדגים מה הוא חושב שבעייתי בכך, ובחלקו האחרון מנסה להראות לאן ההומניזם וההתפתחויות הטכנולוגיות יקחו את המין האנושי בעתיד, והאם נוכל בכלל לקרוא לו בשם הזה.

כבר מהפסקה הזו אפשר להבין מה הייתה הבעיה העיקרית שלי עם הספר – הרגשתי שלא מאוד ברור מה הוא מנסה לומר, ואיך כל פרק או חלק של הספר קשור לבא אחריו. מעבר לשני הפרקים האחרונים (שמנסים לחזות מה יקרה בעתיד), נח-הררי שוטח פה המון אג׳נדה, אבל לכיוונים שונים שלא הצלחתי להבין את הקשר ביניהם. אני לא יכול שלא להשוות לספרו הקודם, בו הוא השתמש בציר הזמן ההיסטורי על מנת לעקוב אחר אושר האדם, ולגרום לקורא להבין שהטכנולוגיה והקדמה לא בהכרח הועילה לאדם. אבל ב״היסטוריה של המחר״ ישנן תזוזות בלתי פוסקות לאורך הציר ההיסטורי ולרוחב הגיאוגרפיה התרבותית של העולם, שלא הצלחית להבין את מטרתן (למרות שחזרתי ועיינתי בפרקים קודמים עם התקדמות הקריאה).
מעבר לכך, הרגשתי שבמקרים רבים, חדות הכתיבה הלכה לאיבוד. ליובל נח-הררי יש כישרון מופלא לתמצת רעיונות סופר-מורכבים למשפט או פסקה אחת, בדיוק רב. פה דווקא מצאתי את עצמי קורא עמודים נרחבים של דוגמאות וסיפורים ארוכים (שלזכותו ייאמר שרובם מעניינים עד מאוד), שמרחיבים במקום לצמצם בחוסר אלגנטיות מסויים. הכישרון הזה, יש לציין, עדיין נמצא כאן, ומצליח לפרק ולדייק עניינים מרתקים – אך באופן לא מאוד אחיד.

עד כאן הבעיתיות, ואפשר לעסוק בחיוב, וגם ממנו יש לא מעט.

מה שאני הכי אוהב בכתיבה של יובל נח-הררי, הוא ההסתכלות השונה מאוד על דברים שאני חושב שמוכרים לי. אני מניח שהוא לא הגה בעצמו את רובן המוחלט של התיאוריות שהוא מציג, אבל בכל זאת. לדוגמה, הטענה כי האמת אינה המטרה העליונה של הדת, אלא הסדר. מדובר בטענה רדיקלית שלמדי, שמוצגת ומוסברת שהגיונית לגמרי.
מעבר לנקודות המבט המעניינות, ״ההיסטוריה של המחר״ מביא את הסקרנות הזו לתחומים מרתקים ורלוונטיים מאוד לימינו (או לפחות לחיים שלי כיום) – תודעה, טכנולוגיה, רוחניות, וגם הומניזם. הוא מציג מושגים ורגע אחר כך מפרק אותם, מצמצם נושא למשפט חד ואז שוטח אותו לדוגמאות מפתיעות, ומלהטט בין נושאים. המסר לא תמיד ברור, אך זה בהחלט מעניין לכל אורך הספר.

ועל אף הביקורת (והציפיות כמובן) – בסופו של דבר, אין עוד הרבה ספרים שיכולים לרתק לאורך ארבע-מאות עמודים של היסטוריה, פילוסופיה, ומדע פופולרי, ובנוסף לחדש לי כל כך הרבה, לעורר בי מחשבות מעניינות, ולשנות (אפילו במעט) את נקודת המבט שלי על העולם. ו״ההיסטוריה של המחר״ בהחלט הצליח.

…