כמו בהרבה מקרים, ספר מצויין של סופר כלשהו מביא אותי לקרוא ספר נוסף שלו. במקרה הזה, מ״מצויינים״ של מלקולם גלדוול נהניתי עד מאוד, וגם מכמה טורים שלו פה ושם. אבל מ״ממבט ראשון״ נהניתי הרבה פחות, ויש גם הסבר.
קודם כל, לפני עשור הכתיבה של גלדוול הייתה חדשנית למדי, משלבת בין מדע למציאות, פסיכולוגיה ופרקטיקה, ונקודות מבט מפתיעות על החיים היומיומיים. אבל בינתיים מדף ספרי הסוג-של מדע פופולרי הזה התרחב, ולא מעט סופרים נכנסו לסגנון הזה. מלקולם גלדוול עדיין מבריק בסגנון הזה, מצליח לעניין ולסחוף – אבל זה לא מספיק, וזו הסיבה העיקרית שלא לקחתי מהספר הזה כמעט כלום. בגדול, הוא מנסה לחקור את תופעת ההחלטות המהירות, מה שנודע מאז (בערך) כחשיבה מהמוח השמאלי. אבל מעבר לאוסף נרחב של אנקדוטות, לא הצלחתי למצוא פה איזשהו מסר, או איזו תובנה שתחלחל לחיים שלי. כלומר, יש דברים שמבט ראשון מזהה מצויין, יופי, הבנתי. המסר מופנם מהר, ומעבר לזה לא לקחתי שום רעיון שאהרהר בו בהמשך, וזה פספוס גדול מאוד.
…
עזוב אותך מיוגה 