זה מרגיש מוזר וכמעט פסול, לכתוב דברים לא טובים על ספר של דויד גרוסמן. בכל זאת, הבנאדם אחראי על כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בחיי (״עיין ערך: אהבה״, ״מישהו לרוץ איתו״, ״אישה בורחת מבשורה״), והספרים שלו נשארו איתי שנים רבות לאחר הקריאה בהם. אבל מה לעשות, את ״סוס אחד נכנס לבר״ לא הבנתי, בשום צורה. סטנדאפיסט בהופעה, ומישהו בקהל שמכיר אותו ומפרש דברים מסויימים עבור הקורא. ההופעה לאט לאט הופכת לסיפור (מ)החיים של הסטנדאפיסט, שנגלה תוך כדי המופע, עד לסופו של המופע / ספר. על פניו, יכול להיות מעניין. בפועל, אותי הוא ממש שיעמם. הספר קצר למדי אך הקריאה בו מרגישה כארוכה מאוד, מתפתלת ומסתבכת. כשרונו הייחודי של גרוסמן לשחק בשפה כרצונו משיגה פה לדעתי את התוצאה ההפוכה: הופעת סטנדאפ, שהיא היא כל הספר, צריכה להיות קלילה, קולחת, זורמת, ובשפה ברורה ובהירה, ופה הכשל, האובר-התחכמות. וכדי להוסיף על כך, היה קשה לי להתחבר לדמותו של הסטנדאפיסט (הליצן) העצוב, ולסיפורו שלא ממש נגע בי. מי יודע, אולי בספר הגרוסמני הבא.
…
עזוב אותך מיוגה 