אחרי שני ספרים בסדרה, נותר לי רק להסיר את הכובע בפני דרור משעני – הכל בה פשוט מצויין. הבסיס הוא כמובן אברהם אברהם, הבלש החולוני המורכב, שהוא אחת הדמויות הכי מעניינות, עגולות, אמינות ומעוררות אמפתיה בספרות העברית. סוג של לוזר שלפעמים מצליח לו, מהורהר אך לא דכאוני, ופורש המון רגשות מבלי להיות רגשני בכלל. אבל לא רק דמות ראשית מצויינת יש פה. גם דמות נגד מצויינת, ספק רעה ספק טובה אבל בכל מקרה מספקת משקל הולם אל מול אברהם אברהם. בכלל, ההחלטה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של הבלש ושל דמות עיקרית שמעורבת בפרשה במקביל היא החלטה אמיצה, שלמרבה ההפתעה מצליחה להחזיק כבר שני ספרים – ולא רק בלי לעצבן, אלא גם להוסיף עניין מאוד חשוב לסיפור, ולהרחיק אותו מהתבנית המוכרת של סיפורי בלשים. אם כבר תבנית, דרור משעני מספק עלילה מעניינת וסוחפת, שמתחילה לאט ומגבירה את הקצב, כך שמאמצעו של הסיפור די קשה להניח את הספר מהיד.
ואם כל אלו לא מספיקים, החלק האהוב עליי הוא האווירה האדירה. ציור עגמומי ומושלם של המציאות הישראלית הסטנדרטית, של הפקידים האפרורים וחולון וההורים העייפים והאהבה והנחמות הקטנות והגדולות שכולם מוצאים בסופו של דבר. כמו מהדורה של חדשות הערוץ הראשון מעורבבת עם אלבום של ברי סחרוף וגם קצת עם אהרן שבתאי. ככה אני אוהב את הספרות הישראלית שלי.
…
עזוב אותך מיוגה 