אלוף בטלות / טום הודג׳קינסון

עוד פילוסופיה, אבל לגמרי משוחררת ומרושלת. יותר מניפסט ארוך ופטפטני (אך קריא להפליא). טום הודג׳קינסון מגדיר את עצמו כבטלן, ומנמק את עצמו במשך כמה מאות עמודים, המחולקים לעשרים וארבע שעות היממה, כשכל שעה מוקדשת לדיון בנושא אחר. הנושאים מגוונים, משינה דרך שתיית בירה ודייג וכלה בשיחה, אנקדוטות מחיי הבטלן שמגובות בעדויות מפי אושיות והוגי בטלה ידועים.

״שיחה אמיתית אפשר לנהל רק כשפוגשים חברים קרובים ומוכנים לפרוק את אשר על לבנו. אחד מרים את רגליו על שולחן סמוך, האחר יושב על אדן החלון ושלישי על הרצפה, כשהוא נתמך בכרית שיטף מן הספה, כשהוא חושף בכך שליש ממושבה.״

זה קצת מטופש אבל מלא חן, כשחלק מהפרקים לטעמי מיותרים לגמרי (כמו זה שמנסה להצדיק את העישון או זה שעוסק במדיטציה), וחלק נפלאים באמת – בעיקר הפרק הלפני-אחרון, שכולו מניפסט רהוט ומעורר מחשבה על תרבות העבודה בעולמנו.

״והנה גיליתי שכל אסונם של בני-האדם נובע מדבר אחד ויחיד, והוא שאינם יודעים לשהות במנוחה, בתוך חדר. בעל רכוש מספיק כדי לחיות, אילו ידע לשהות בביתן מתוך הנאה, לא היה יוצא משם כדי להפליג בים או ללכת לשים מצור על מבצר. ואדם להוט אחרי שיחות נאות ובידורי משחקים רק משום שאינו יודע לשהות בביתו מתוך הנאה.״

השורה התחתונה:
קליל, קריא, לוקח את עצמו ברצינות הראויה, ולמרות שמספר הגותי שכזה ציפיתי ליותר מכך – לפעמים גם מצליח לעורר מחשבה.

מודעות פרסומת

הלב הנבון / ג׳ק קורנפילד

ספר חובה על המדף הבודהיסטי-מערבי, שכתב אחד מהמורים החשובים במערב, שבהשכלתו הוא גם פסיכולוג. לקח לי זמן להיכנס לקצב של הספר, איטי מאוד ורגשי מאוד, אבל כשזה קרה, הרגשתי שאני מקבל ממנו הרבה. כאמור, נקודת המבט של קורנפילד לבודהיזם היא יותר רגשית ופחות אנליטית, ומובאת דרך אינספור דוגמאות של אנשים אמיתיים שבדרך כלל מאוד עוזרות להבהיר את הנקודה.

כל פרק מביא ניתוח של עקרון בודהיסטי כלשהו ובסופו הצעה לתרגול, כשהעקרונות מוצגים החל מהבסיס האישי, ונפרשים עד לעקרונות יותר נרחבים ומורכבים להבנה. לכן יש איזושהי הרגשה של משהו שנבנה לאורך הספר, מה שהופך אותו למעניין יותר. הייתי שמח ליותר תמציתיות ופוקוס, אבל יש משהו בקצב האיטי והתובעני שלוקח יותר אך גם מתגמל יותר, כנראה.

נסו זאת בפעם הבאה שאתם נקלעים לריב או לסכסוך: עשו הפסקה. השהו את תגובתכם והכילו את המאבקים של כולם בחמלה. התחברו לכוונותיכן הגבוהות ביותר. כשהמצב קשה, עצרו לרגע לפני שאתם מדברים, וחושו במניע הנבון ביותר שלכם. מכאן, הכל יזרום טוב יותר. זהו סוד הדיבור הנבון. כמו שאמר הבודהה: ״דברו מתוך מניע טוב לב. אמרו דברים אמיתיים ומועילים. דברו בזמן הנכון ובאופן שיעזור לכולם״.

בכל מקרה, אני מניח שאחזור לקריאות נוספות בספר הזה בעתיד, מסוג הספרים שיפגישו אותי עם דברים חדשים בכל קריאה.

נולדנו לרוץ / כריסטופר מקדוגל

זה ספר על אהבה לריצה, פשוט כך. על פניו נשמע לא מרגש במיוחד, אבל כריסטופר מקדוגל, בכשרון כתיבה מרהיב, מצליח לרתק ולסחוף ולרכב על התמה הזו למשך כמעט ארבע מאות עמודים בלי להרגיש בכלל. הסיפור המרכזי סובב סביב רץ מסתורי שנקרא קבאיו בלאנקו, שרץ במדבריות מקסיקו עם שבט עתיק של אינדיאנים שריצות אולטרה-מרתון הן חלק מהתרבות שלהם. אבל הסיפור מסתעף לכל כך הרבה סיפורי משנה, ניתוחים היסטוריים וביולוגיים, ואנקדוטות משונות, שכולן סובבות סביב ריצה, שהסיפור המרכזי הוא רק תירוץ.

״ההתלהבות שלו, הלבביות שלו, אהבת החיים שלו, קרנו מכל תנועה״, אמר רון קלארק הנרגש. לא היה ולא יהיה אדם גדול יותר מאמיל זטופק״.
וזה בדיוק מה שניסה המאמן ויג׳יל לברר: האם זטופק היה אדם דגול שבמקרה גם רץ, או אדם דגול מפני שרץ?

והמארג הוא פנטסטי, כל הזמן דוחף את הסיפור קדימה, ומצליח לרתק לכל אורכו, ואין ספק שמקדוגל יודע לספר סיפור – אם זו ההרצאה הקצרה והמוצלחת מאוד שלו בטד, או תיאור בן עשרות עמודים של מרוץ מפרך שנקרא כמו סרט מתח אינטנסיבי.

״אף פעם לא אמרתי את זה לאף אחד כי זה נשמע יומרני, אבל התחלתי לרוץ אולטרה מרתון כדי להיות אדם טוב יותר״, אמרה לי ג׳ן. ״חשבתי שמי שרץ מאה מייל, יכול להגיע למצב תודעה של נזיר זן. חשבתי שהוא יכול להיות חתיכת בודהה מזויין ולהביא שלום וחיוך לעולם. זה לא עבד במקרה שלי – נשארתי אותה בחורה מעצבנת – אבל תמיד יש תקווה שתהפוך בסוף למי שאתה רוצה להיות: בן אדם טוב ורגוע יותר.״

ועוד משהו שאפשר לומר על המחבר – אפשר להרגיש שהבנאדם אוהב לרוץ, ממש אוהב לרוץ. וכשספר מגיע מכזו אהבה, היא לגמרי מדבקת, וזה נפלא בעיני.

סיפור זמני / רות ל׳ אוזקי

בשניים וחצי ספרים שרות אוזקי כתבה, היא הצליחה בכשרון רב ליצור איזון בין עלילה סוחפת, שפה יפה ומענגת, מסר פוליטי, ועוד שכבה של מחשבות על החיים. ואם ״שנת הבשרים שלי״ היה הסוחף והנלהב מביניהם, אז ״סיפור זמני״ הוא היצירה הכי שלמה שלה עד עכשיו.

סיפור המסגרת הוא של רות, שלמעשה היא בת דמותה של הסופרת, שגרה באי מנותק בקנדה וסובלת מסוג-של מחסום כתיבה. היא מוצאת יומן של נערה יפנית שנסחף אל החוף, וקוראת בו לאט לאט. והסיפור מתקדם כמובן במקביל, פרקים של רות שנמצאת בהווה וקוראת בספר (ומעט קורותיה באי הקטן שלה), ופרקים של נאו היפנית שכמובן קרו כבר בעבר.
לכאורה, הקונספט מוכר מהספר הראשון של אוזקי, והטריד אותי קצת בהתחלה. אבל איכשהו לאחר זמן לא רב, מתברר שזה כלל לא אותו הסיפור, ופשוט שקעתי לתוכו בהנאה אדירה.
נאו מספרת על קורותיה כמתבגרת יפנית, בתם של הורים מאוד לא מתפקדים, בבית ספר אכזרי. היא מוצאת מפלט בדמותה (ובמקדשה) של הסבתא-רבא שלה, ג׳יקו, נזירה בודהיסטית קשישה ומלאת שמחת חיים – ואחת הדמויות הספרותיות היותר מעוררות-השראה שיצא לי לקרוא. למרות שהעלילה היא מינורית למדי (בטח ביחס לכמעט שש מאות העמודים של הספר) – כנראה שהדמויות הנפלאות והאווירה הקסומה שמצליחה אוזקי ליצור, הופכות את הספר לכזה שהיה לי קשה להניח מהיד, ובעיקר להתגעגע אליו כשאני לא קורא בו, תכונה חמקמקה שמייצג בעיני את כל מה שטוב בספרות.

אבל היא לא שמה לב בכלל, ואחרי כמה זמן גם אני נרגעתי. זה הקטע עם ג׳יקו: אחד מכוחות-העל שלה הוא שמעצם זה שהיא איתך בחדר, כבר את מרגישה טוב עם עצמך. ולא רק לי זה קורה. היא עושה את זה לכולם. ראיתי את זה במו עיני.

עוד מוטיב שגורם לי לאהוב את ספריה של אוזקי עוד יותר – הדמויות בסיפור תמיד נמצאות מחוץ למיינסטרים, אך ביחסים קרובים איתו. דמויות שהיו מקבלות מקום מינורי או איזוטרי בסיפורים אחרים, מקבלות פה את מרכז הבמה, סוג של אינדי מרהיב, שמסופר בכשרון רב.

״אני משוגעת?״ היא שאלה. ״לפעמים נדמה לי שכן.״
״אולי,״ הוא אמר וליטף את מצחה. ״אבל אל תדאגי, אין לך ברירה אלא להיות קצת משוגעת. משוגעת זה המחיר שאת משלמת על הדמיון המפותח שלך. זה כוח-העל שלך. לינוק מהחלום. וזה דבר טוב, לא דבר רע.״

ולבסוף, מעבר לדמויות ואווירה, התמה המרכזית שעוברת בסיפור היא כמובן הזמן שחולף. העניין נחקר ממספר זוויות שונות – אם זה מהצד של נאו שלא מבינה איך חייה של ג׳יקו בת היותר-ממאה נפרשים, או מהצד של רות, שלא יכולה לשחרר את העובדה שהיא חווה בזמן הווה את הסיפור של נאו שהתרחש בעבר, וגורם גם לראש לחשוב, ולא רק להרגיש.

היא מאוד מאוד זהירה עם הזמן שלה. היא עושה הכל נורא לאט, אפילו כשהיא יושבת על המרפסת להסתכל על שפיריות שחגות בעצלתיים סביב הבריכה בגינה. היא אומרת שהיא עושה הכל לאט כדי למתוח את הזמן, כדי שיהיה לה יותר זמן והיא תחיה חיים ארוכים יותר, ואז היא צוחקת כדי להבהיר שזאת הייתה בדיחה. זאת אומרת, היא מבינה היטב שזמן זה לא משהו שאפשר למתוח, ושהמוות לא יעמוד ויחכה לך בסבלנות עד שתואילי בטובך לגמור את מה שאת עושה באותו רגע, אלא פשוט יבוא ויטגן אותך. זאת הבדיחה, והיא צוחקת כי היא יודעת את זה.

כלומר, באמת באמת ספר נהדר.