סיפור זמני / רות ל׳ אוזקי

בשניים וחצי ספרים שרות אוזקי כתבה, היא הצליחה בכשרון רב ליצור איזון בין עלילה סוחפת, שפה יפה ומענגת, מסר פוליטי, ועוד שכבה של מחשבות על החיים. ואם ״שנת הבשרים שלי״ היה הסוחף והנלהב מביניהם, אז ״סיפור זמני״ הוא היצירה הכי שלמה שלה עד עכשיו.

סיפור המסגרת הוא של רות, שלמעשה היא בת דמותה של הסופרת, שגרה באי מנותק בקנדה וסובלת מסוג-של מחסום כתיבה. היא מוצאת יומן של נערה יפנית שנסחף אל החוף, וקוראת בו לאט לאט. והסיפור מתקדם כמובן במקביל, פרקים של רות שנמצאת בהווה וקוראת בספר (ומעט קורותיה באי הקטן שלה), ופרקים של נאו היפנית שכמובן קרו כבר בעבר.
לכאורה, הקונספט מוכר מהספר הראשון של אוזקי, והטריד אותי קצת בהתחלה. אבל איכשהו לאחר זמן לא רב, מתברר שזה כלל לא אותו הסיפור, ופשוט שקעתי לתוכו בהנאה אדירה.
נאו מספרת על קורותיה כמתבגרת יפנית, בתם של הורים מאוד לא מתפקדים, בבית ספר אכזרי. היא מוצאת מפלט בדמותה (ובמקדשה) של הסבתא-רבא שלה, ג׳יקו, נזירה בודהיסטית קשישה ומלאת שמחת חיים – ואחת הדמויות הספרותיות היותר מעוררות-השראה שיצא לי לקרוא. למרות שהעלילה היא מינורית למדי (בטח ביחס לכמעט שש מאות העמודים של הספר) – כנראה שהדמויות הנפלאות והאווירה הקסומה שמצליחה אוזקי ליצור, הופכות את הספר לכזה שהיה לי קשה להניח מהיד, ובעיקר להתגעגע אליו כשאני לא קורא בו, תכונה חמקמקה שמייצג בעיני את כל מה שטוב בספרות.

אבל היא לא שמה לב בכלל, ואחרי כמה זמן גם אני נרגעתי. זה הקטע עם ג׳יקו: אחד מכוחות-העל שלה הוא שמעצם זה שהיא איתך בחדר, כבר את מרגישה טוב עם עצמך. ולא רק לי זה קורה. היא עושה את זה לכולם. ראיתי את זה במו עיני.

עוד מוטיב שגורם לי לאהוב את ספריה של אוזקי עוד יותר – הדמויות בסיפור תמיד נמצאות מחוץ למיינסטרים, אך ביחסים קרובים איתו. דמויות שהיו מקבלות מקום מינורי או איזוטרי בסיפורים אחרים, מקבלות פה את מרכז הבמה, סוג של אינדי מרהיב, שמסופר בכשרון רב.

״אני משוגעת?״ היא שאלה. ״לפעמים נדמה לי שכן.״
״אולי,״ הוא אמר וליטף את מצחה. ״אבל אל תדאגי, אין לך ברירה אלא להיות קצת משוגעת. משוגעת זה המחיר שאת משלמת על הדמיון המפותח שלך. זה כוח-העל שלך. לינוק מהחלום. וזה דבר טוב, לא דבר רע.״

ולבסוף, מעבר לדמויות ואווירה, התמה המרכזית שעוברת בסיפור היא כמובן הזמן שחולף. העניין נחקר ממספר זוויות שונות – אם זה מהצד של נאו שלא מבינה איך חייה של ג׳יקו בת היותר-ממאה נפרשים, או מהצד של רות, שלא יכולה לשחרר את העובדה שהיא חווה בזמן הווה את הסיפור של נאו שהתרחש בעבר, וגורם גם לראש לחשוב, ולא רק להרגיש.

היא מאוד מאוד זהירה עם הזמן שלה. היא עושה הכל נורא לאט, אפילו כשהיא יושבת על המרפסת להסתכל על שפיריות שחגות בעצלתיים סביב הבריכה בגינה. היא אומרת שהיא עושה הכל לאט כדי למתוח את הזמן, כדי שיהיה לה יותר זמן והיא תחיה חיים ארוכים יותר, ואז היא צוחקת כדי להבהיר שזאת הייתה בדיחה. זאת אומרת, היא מבינה היטב שזמן זה לא משהו שאפשר למתוח, ושהמוות לא יעמוד ויחכה לך בסבלנות עד שתואילי בטובך לגמור את מה שאת עושה באותו רגע, אלא פשוט יבוא ויטגן אותך. זאת הבדיחה, והיא צוחקת כי היא יודעת את זה.

כלומר, באמת באמת ספר נהדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s