אויגן הריגל מגולל את השנים שעברו עליו ביפן, בתרגלו את הזן דרך אמנות הקשת היפנית המסורתית. תיאורי יפים ומלאי עניין, והספר זורם ועמוס תובנות כאחד.
הנחתי שאמצא בו בעיקר חוכמה שתתקשר אצלי לדהרמה, אבל מצאתי בו דווקא בעיקר תובנות שמתקשרות לעולם אמנויות הלחימה (כלומר יותר קרוב לספרי הקראטה שאני כותב עליהם פה, מאשר לספרי הבודהיזם).
בכל מקרה, ספר יפה, קריא, ומעורר מחשבה. שווה קריאה.
…
את הספר הזה התכוונתי לקרוא כדי לקבל קצת מושג על הדבר הנרחב הזה שנקרא אסלאם, שאנחנו שומעים עליו כל כך הרבה, ואני לא יודע עליו כמעט כלום. אז את הידע על הדת ומנהגים, או כדי לקבל מושג כללי, יכולתי באותה מידה לחקור קצת את ויקיפדיה.
אבל מה שכן הופתעתי לגלות, בחלק שמתאר את ההתפתחות ההיסטורית של האסלאם דווקא, הוא יקום נפרד שנקרא ״חצי האי ערב״, ולו היסטוריה מרתקת שאנחנו כלל לא מודעים אליה, ורק לעתים יחסית רחוקות משיקה להיסטוריה שאנחנו מכירים. לקרוא את החלק הזה הרגיש כמו פנטזיה שמציתה את הדמיון, על עולמות רחוקים עם שבטים מדבריים שנלחמים זה בזה, ועל אמונות שונות ומשונות. ורק בשביל זה, כנראה, היה שווה לקרוא.
…
משום מה, חשבתי שהפילוסופיה של קירקגור תהיה לי יותר רלוונטית. כנראה שנתקלתי בו ובמשנתו במספר מקומות, והוא סקרן אותי. אבל לאחר עיון בספר הזה, שאותו לא הצלחתי לסיים, לא מצאתי יותר מדי רלוונטיות לחיים שלי היום. חלקו הראשון של הספר מהווה הקדמה, ומספר את חייו של קירקגור, מה שהיה דווקא מעניין – הוא בהחלט היה דמות יוצאת דופן, בטח שבתקופתו. אבל המשנה שלו פחות עניינה אותי – הכותרת שלה היא ״אסתטי, אתי, דתי״, כשכל אחד מאלו מייצג חלק מהפילוסופיה. אבל בחלקים עם הכותרת המעניינת, ה״אסתטי״ וה״אתי״, לא מצאתי עקרונות שאקח הלאה, ובלאו הכי עיקר כתביו סובבים סביב נושאי הדת והאמונה, או יותר היעדרה של האמונה.
נו, לפחות קראתי סיפור חיים מעניין.
…
פנדורין הוא שוטר זוטר שמתחיל לחקור מקרה פשוט של התאבדות, ומוצא את עצמו במרכזה של פרשה מסובכת ומפתיעה – פרמיס לא מקורי מדי. פנדורין הוא דמות מקסימה, עם רגשות ואהבות וקשיים רגשיים, וזה נהדר. סיפור בלשי מצויין, עלילה רבת תפניות, דמויות מעניינות, ובעיקר תפאורה תקופתית מרהיבה ואמינה.
ועם כל אלו, עדיין לא נשאבתי לתוך הסיפור. אולי הכתיבה, אולי התרגום, אולי נסיון להיות מליצי מדי, שכנראה בא על חשבון הזרימה של העלילה. ואני בדעת מיעוט כי מדובר ברב מכר עולמי, אבל אני לא חושב שאגיע לקרוא את ההמשכים שלו – אבל אני לא ממש בטוח בזה.
…
קריאה נוספת, שמתועדת פה לצורכי העקביות.
אפילו יותר מרתק בפעם השניה, ובעיקר יותר יפה.
ספר מלא חוכמה.
אשוב לקרוא אותו בהמשך.
…
ניק הוא קנדי צעיר שנסע ליפן בשנות השישים כדי ללמוד קראטה, ומתאר את הדרך שבה הלך, ואיך התאהב בארץ הזאת, ובקראטה. הוא מספר על קורותיו מתחילת המסע כחגורה לבנה ועד סופו בחגורה שחורה, כשבדרך הוא מתחתן עם אישה יפנית, עובר לגור בכפר, ומספר רבות גם על החיים ביפן עצמה לפני כמה עשרות שנים. זה מעניין, בעיקר כסיפור דרך, ופחות כסיפור על קראטה. דווקא לדרך הקראטה שלו פחות התחברתי, אבל גם ממנה אפשר לאסוף לא מעט תובנות על האמנות הזו. בכל מקרה, הייתי שמח לקרוא את הספר בעברית, הייתי כנראה נהנה ממנו יותר – כמה חבל שכמעט ולא מתרגמים ספרים כאלו בארץ.
…
״מומו״ רק נראה כמו ספר ילדים, אבל הוא בעצם ספר אנרכיסטי ובועט במוסכמות.
מומו היא ילדה שאין לה כלום, אבל יש לה הרבה חברים טובים. יום אחד מגיעים ״האנשים האפורים״, ומשכנעים את כולם שהם צריכים לחסוך את הזמן שלהם, ומשם הכל משתבש, ומומו צריכה להציל את המצב.
…
המאסטרו חייך ושתק שעה קלה, בטרם ענה: ״אילו ידעו האנשים מהו המוות, לא היו מפחדים עוד מפניו. ואילו חדלו לפחד מפניו, שוב אי-אפשר היה לגנוב מהם את זמן חייהם״.
״אז צריך רק להגיד להם״, הציעה מומו.
״את חושבת כך?״ שאל מאסטרו הורה. ״אני אומר להם זאת עם כל שעה שאני מקצה להם. אבל חוששני, שאין הם רוצים כלל לשמוע. מעדיפים הם להאמין לאלה המביאים פחד בליבם. אכן, גם זאת חידה.״
…
קצת ארוך מדי, וטיפה אגדה מדי לטעמי, אבל חוץ מזה – לגמרי רלוונטי לרוב האנשים המבוגרים שאני מכיר. אלגוריה חזקה על התרבות שלנו, שמקדשת את היעילות וההספק על פני הזמן, והחברה. ובספר מצאתי כמה קטעים מרהיבים, ששווה לגזור ולשמור.
…
והפעם, לא ממש ממש ספר פילוסופיה, אלא ספר אקטיביסטי לחלוטין. בחלקו הראשון מנסה קאלה לאסן להסביר למה העולם עובד בצורה מעוותת, ופורט את אותם עיוותים חברתיים: הקפיטליזם, תעשיית הפרסום, שטיפת המח של התקשורת בכלל והטלוויזיה בפרט, ועוד ועוד. בחלק השני, הוא באמת מנסה לגרום לקוראים להפוך את התובנות לפעולות, ולצאת ולהיאבק – בחוקים, בתעשייה, בפרסום, או במנהגים שסביבו.
…
בני הדור החולני מבינים שהם – אנחנו – כולם פתיים של תרבות הצריכה. הם מבינים. הם רק לא מוכנים לעשות משהו בשביל לשנות את זה. וזה בדיוק השלב שבו אני מאבד את סבלנותי; זה השלב שבו אני מתמלא זעם בלתי ניתן לשליטה. ״החיים דפוקים״. בסדר. אז קומו ותקנו פינה קטנה של החיים. כשכל-כך הרבה מוטל על כפות המאזניים, איך אפשר להישאר כל-כך אדיש ושאנן?
…
על פניו, מיושר לגמרי עם ההשקפה שלי על העולם, ולכן מאוד התלהבתי למצוא את הספר הזה. אבל בפועל, היו לי איתו שתי בעיות רציניות, שתיהן קשורות לעובדה שהוא נכתב בשלהי המילניום הקודם.
הראשונה היא הדיבוק האקטיביסטי על עולם מיושן למדי, למרות שעברו פחות מעשרים שנה: הרעה החולה התרבותית המרכזית מבחינתו היא הטלוויזיה, כשהרבה מהאנרגיה והכעס שהוא מוציא מושקעת בערוץ הזה, ואם לא טלוויזיה אז שלטי חוצות ופרסום בעיתונים. כל אלו עדיין נכונים, אבל לא מעודדים לפעולה.
הבעיה השנייה היא יותר אצלי, וקצת יותר חמורה – בשנים שחלפו, העולם הפך והופך יותר ויותר ציני, ויותר מתסכל לפעולה. כל הרעיון של ״להילחם במי שמדרדר ומנוון את התרבות ואת החברה״, נראה לי הרבה פחות סביר היום, בעולם טייקוני בהרבה, ובעיקר ציני בהרבה. אבל, אולי זה רק אני.
…
כשרכשתי את ״נולדנו לרוץ״, המוכר שכנע אותי לרכוש גם את הספר הזה. ״אני מאוד אוהב לרוץ״, הוא אמר, ״ונולדנו לרוץ הוא טוב, אבל זה יותר טוב, ונגע בי יותר. וחוץ מזה, זה גם הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה שמורקמי אי פעם כתב״. אני לא יודע את מי משניהם אהבתי יותר, אבל הספר של מורקמי בהחלט נפלא.
הוא מספר על חייו, ועל הריצה שלו, כששניהם משתלבים בספר בערך במידה שווה. את חלק מספריו של מורקמי אהבתי מאוד, ואני חושב שהוא הגיע בצדק למעמדו העולמי, ובספר הוא מספר על קורותיו כסופר, איך הוא התחיל ואיך הגיע לאן שהגיע. תיאורי הריצה שלו נחמדים, ובעיקר משתלבים בפילוסופיה הכללית של חייו – וקצת קשה לכתוב על זה, פשוט צריך לקרוא.
…
אם ניקח, למשל, עשר שנים – מובן מאליו שעשר שנים של חיים מלאים ובעלי מטרה מוגדרת עדיפות על עשר שנים של חיים עמומים. ולדעתי הריצה עוזרת לכך בבירור. להביא את עצמך לידי כך שתבער בדרך מועילה, אפילו במעט, במסגרת היכולות שכל אדם ניחן בהן, זוהי בדיוק מהותה של הריצה. וזוהי גם מטאפורה לחיים (ולדידי לכתיבה). אני מאמין שרוב הרצים יסכימו איתי.
…
בגדול, האווירה בספר מקסימה, נהניתי לקרוא אותו והשתוקקתי לחזור אליו. אבל בסופו של דבר, לא לקחתי ממנו הרבה זכרונות או מחשבות שילכו איתי הלאה, וזה קצת חסר.
…
קריאה חוזרת, הפעם בספר שקראתי בתיכון, והעיף לי את הראש אז, עד כדי כך.
״המשפט האחרון של פרמה״ עוקב אחרי סיפורו של משפט מתימטי מהמאה השבע עשרה, שהוכח רק באמצע שנות התשעים – אבל זהו רק תירוץ כדי לספר את סיפורה של המתימטיקה, מתחילתה ועד ההתפתחויות האחרונות בתחום.
כמו בקריאה הראשונה, גם עכשיו לא יכולתי להניח את הספר מהיד. אולי הוא נוגע אצלי עמוק באהבת הידע, אבל בכל מקרה סיימון סינג הוא מספר סיפורים מוכשר, ויותר מזה, מתמצת רעיונות מוכשר אף יותר, מאלו שיכולים לקחת רעיון מאוד מורכב ולהסביר אותו בקלות ובעניין רב (ע״ע נח הררי). הוא מתאר בצורה נפלאה גם את התשוקה העצומה (ולפעמים בלתי נתפסת) של המתימטיקאים לאמנותם, ויותר מזה, את היופי במתימטיקה.
בקריאה ראשונה, הוא כנראה עזר לכך שאגיע (גם) ללימודי המתימטיקה באוניברסיטה. והיום, הוא באופן מפתיע עשה לי חשק לחזור אליהם שוב.
…
עזוב אותך מיוגה 