זן באמנות הקשת / אויגן הריגל

אויגן הריגל מגולל את השנים שעברו עליו ביפן, בתרגלו את הזן דרך אמנות הקשת היפנית המסורתית. תיאורי יפים ומלאי עניין, והספר זורם ועמוס תובנות כאחד.

הנחתי שאמצא בו בעיקר חוכמה שתתקשר אצלי לדהרמה, אבל מצאתי בו דווקא בעיקר תובנות שמתקשרות לעולם אמנויות הלחימה (כלומר יותר קרוב לספרי הקראטה שאני כותב עליהם פה, מאשר לספרי הבודהיזם).

בכל מקרה, ספר יפה, קריא, ומעורר מחשבה. שווה קריאה.

 

אסלאם, מבוא קצר / מירי שפר

את הספר הזה התכוונתי לקרוא כדי לקבל קצת מושג על הדבר הנרחב הזה שנקרא אסלאם, שאנחנו שומעים עליו כל כך הרבה, ואני לא יודע עליו כמעט כלום. אז את הידע על הדת ומנהגים, או כדי לקבל מושג כללי, יכולתי באותה מידה לחקור קצת את ויקיפדיה.

אבל מה שכן הופתעתי לגלות, בחלק שמתאר את ההתפתחות ההיסטורית של האסלאם דווקא, הוא יקום נפרד שנקרא ״חצי האי ערב״, ולו היסטוריה מרתקת שאנחנו כלל לא מודעים אליה, ורק לעתים יחסית רחוקות משיקה להיסטוריה שאנחנו מכירים. לקרוא את החלק הזה הרגיש כמו פנטזיה שמציתה את הדמיון, על עולמות רחוקים עם שבטים מדבריים שנלחמים זה בזה, ועל אמונות שונות ומשונות. ורק בשביל זה, כנראה, היה שווה לקרוא.

 

אסתטי, אתי, דתי / סרן קירקגור

משום מה, חשבתי שהפילוסופיה של קירקגור תהיה לי יותר רלוונטית. כנראה שנתקלתי בו ובמשנתו במספר מקומות, והוא סקרן אותי. אבל לאחר עיון בספר הזה, שאותו לא הצלחתי לסיים, לא מצאתי יותר מדי רלוונטיות לחיים שלי היום. חלקו הראשון של הספר מהווה הקדמה, ומספר את חייו של קירקגור, מה שהיה דווקא מעניין – הוא בהחלט היה דמות יוצאת דופן, בטח שבתקופתו. אבל המשנה שלו פחות עניינה אותי – הכותרת שלה היא ״אסתטי, אתי, דתי״, כשכל אחד מאלו מייצג חלק מהפילוסופיה. אבל בחלקים עם הכותרת המעניינת, ה״אסתטי״ וה״אתי״, לא מצאתי עקרונות שאקח הלאה, ובלאו הכי עיקר כתביו סובבים סביב נושאי הדת והאמונה, או יותר היעדרה של האמונה.

נו, לפחות קראתי סיפור חיים מעניין.

 

עזאזל / בוריס אקונין

פנדורין הוא שוטר זוטר שמתחיל לחקור מקרה פשוט של התאבדות, ומוצא את עצמו במרכזה של פרשה מסובכת ומפתיעה – פרמיס לא מקורי מדי. פנדורין הוא דמות מקסימה, עם רגשות ואהבות וקשיים רגשיים, וזה נהדר. סיפור בלשי מצויין, עלילה רבת תפניות, דמויות מעניינות, ובעיקר תפאורה תקופתית מרהיבה ואמינה.

ועם כל אלו, עדיין לא נשאבתי לתוך הסיפור. אולי הכתיבה, אולי התרגום, אולי נסיון להיות מליצי מדי, שכנראה בא על חשבון הזרימה של העלילה. ואני בדעת מיעוט כי מדובר ברב מכר עולמי, אבל אני לא חושב שאגיע לקרוא את ההמשכים שלו – אבל אני לא ממש בטוח בזה.

 

Moving Zen / W C Nicole

ניק הוא קנדי צעיר שנסע ליפן בשנות השישים כדי ללמוד קראטה, ומתאר את הדרך שבה הלך, ואיך התאהב בארץ הזאת, ובקראטה. הוא מספר על קורותיו מתחילת המסע כחגורה לבנה ועד סופו בחגורה שחורה, כשבדרך הוא מתחתן עם אישה יפנית, עובר לגור בכפר, ומספר רבות גם על החיים ביפן עצמה לפני כמה עשרות שנים. זה מעניין, בעיקר כסיפור דרך, ופחות כסיפור על קראטה. דווקא לדרך הקראטה שלו פחות התחברתי, אבל גם ממנה אפשר לאסוף לא מעט תובנות על האמנות הזו. בכל מקרה, הייתי שמח לקרוא את הספר בעברית, הייתי כנראה נהנה ממנו יותר – כמה חבל שכמעט ולא מתרגמים ספרים כאלו בארץ.

 

מומו / מיכאל אנדה

״מומו״ רק נראה כמו ספר ילדים, אבל הוא בעצם ספר אנרכיסטי ובועט במוסכמות.
מומו היא ילדה שאין לה כלום, אבל יש לה הרבה חברים טובים. יום אחד מגיעים ״האנשים האפורים״, ומשכנעים את כולם שהם צריכים לחסוך את הזמן שלהם, ומשם הכל משתבש, ומומו צריכה להציל את המצב.

המאסטרו חייך ושתק שעה קלה, בטרם ענה: ״אילו ידעו האנשים מהו המוות, לא היו מפחדים עוד מפניו. ואילו חדלו לפחד מפניו, שוב אי-אפשר היה לגנוב מהם את זמן חייהם״.
״אז צריך רק להגיד להם״, הציעה מומו.
״את חושבת כך?״ שאל מאסטרו הורה. ״אני אומר להם זאת עם כל שעה שאני מקצה להם. אבל חוששני, שאין הם רוצים כלל לשמוע. מעדיפים הם להאמין לאלה המביאים פחד בליבם. אכן, גם זאת חידה.״

קצת ארוך מדי, וטיפה אגדה מדי לטעמי, אבל חוץ מזה – לגמרי רלוונטי לרוב האנשים המבוגרים שאני מכיר. אלגוריה חזקה על התרבות שלנו, שמקדשת את היעילות וההספק על פני הזמן, והחברה. ובספר מצאתי כמה קטעים מרהיבים, ששווה לגזור ולשמור.