מומו / מיכאל אנדה

״מומו״ רק נראה כמו ספר ילדים, אבל הוא בעצם ספר אנרכיסטי ובועט במוסכמות.
מומו היא ילדה שאין לה כלום, אבל יש לה הרבה חברים טובים. יום אחד מגיעים ״האנשים האפורים״, ומשכנעים את כולם שהם צריכים לחסוך את הזמן שלהם, ומשם הכל משתבש, ומומו צריכה להציל את המצב.

המאסטרו חייך ושתק שעה קלה, בטרם ענה: ״אילו ידעו האנשים מהו המוות, לא היו מפחדים עוד מפניו. ואילו חדלו לפחד מפניו, שוב אי-אפשר היה לגנוב מהם את זמן חייהם״.
״אז צריך רק להגיד להם״, הציעה מומו.
״את חושבת כך?״ שאל מאסטרו הורה. ״אני אומר להם זאת עם כל שעה שאני מקצה להם. אבל חוששני, שאין הם רוצים כלל לשמוע. מעדיפים הם להאמין לאלה המביאים פחד בליבם. אכן, גם זאת חידה.״

קצת ארוך מדי, וטיפה אגדה מדי לטעמי, אבל חוץ מזה – לגמרי רלוונטי לרוב האנשים המבוגרים שאני מכיר. אלגוריה חזקה על התרבות שלנו, שמקדשת את היעילות וההספק על פני הזמן, והחברה. ובספר מצאתי כמה קטעים מרהיבים, ששווה לגזור ולשמור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s