על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה / הרוקי מורקמי

כשרכשתי את ״נולדנו לרוץ״, המוכר שכנע אותי לרכוש גם את הספר הזה. ״אני מאוד אוהב לרוץ״, הוא אמר, ״ונולדנו לרוץ הוא טוב, אבל זה יותר טוב, ונגע בי יותר. וחוץ מזה, זה גם הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה שמורקמי אי פעם כתב״. אני לא יודע את מי משניהם אהבתי יותר, אבל הספר של מורקמי בהחלט נפלא.

הוא מספר על חייו, ועל הריצה שלו, כששניהם משתלבים בספר בערך במידה שווה. את חלק מספריו של מורקמי אהבתי מאוד, ואני חושב שהוא הגיע בצדק למעמדו העולמי, ובספר הוא מספר על קורותיו כסופר, איך הוא התחיל ואיך הגיע לאן שהגיע. תיאורי הריצה שלו נחמדים, ובעיקר משתלבים בפילוסופיה הכללית של חייו – וקצת קשה לכתוב על זה, פשוט צריך לקרוא.

…

אם ניקח, למשל, עשר שנים – מובן מאליו שעשר שנים של חיים מלאים ובעלי מטרה מוגדרת עדיפות על עשר שנים של חיים עמומים. ולדעתי הריצה עוזרת לכך בבירור. להביא את עצמך לידי כך שתבער בדרך מועילה, אפילו במעט, במסגרת היכולות שכל אדם ניחן בהן, זוהי בדיוק מהותה של הריצה. וזוהי גם מטאפורה לחיים (ולדידי לכתיבה). אני מאמין שרוב הרצים יסכימו איתי.

…

בגדול, האווירה בספר מקסימה, נהניתי לקרוא אותו והשתוקקתי לחזור אליו. אבל בסופו של דבר, לא לקחתי ממנו הרבה זכרונות או מחשבות שילכו איתי הלאה, וזה קצת חסר.

…