אחרי שנתקלתי ביותר מדי ציטוטים מוצלחים מדי של פרוסט (ובעיקר זה), החלטתי שהגיע הזמן לתת צ׳אנס ל״בעקבות הזמן האבוד״. בקצרה – לא התחברתי כלל, ולא הצלחתי לסיים.
ובמעט יותר פירוט – אני יכול להבין את הקונספט (המהפכני לזמנו, אני מניח), של צלילה אל תוך עולמו הפנימי של המחבר על ידי תשומת לב קיצונית לפרטים, שמתחילים בימי ילדותו ואיני יודע היכן הם נגמרים. אבל במקרה הזה, אני מצאתי את הספר כמתיש (למרות שהוא דווקא קריא למדי), ובעיקר משעמם. אף אחד מסיפורי ילדותו המוקדמת של פרוסט לא נגע בי, ובעיקר, לא מצאתי בכתיבה את אותם רגעי השראה של פרוסט שבהם נתקלתי במקומות שונים. מבחינתי, עוד מקרה של קלאסיקה שאני לא מבין.
…
עזוב אותך מיוגה 
גם לי היה בדיוק אותו הדבר, אני מת על קלאסיקות וקראתי הרבה ספרים ומחזות. הספר הזה ספציפית לא הצלחתי לסיים. לא יודע למה, כנראה מה שאתה כותב נכון.