״אף פעם בחייו לא יצא הסבא שלי מהכפר שלו; לא הלך אפילו לקסטרו או לרתמנוס. ׳למה לי ללכת?׳, היה אומר, ׳קסטרו ורתמנוס באים אליי הביתה, שיהיו בריאים. איזה צורך יש לי אני ללכת?׳״
…
השילוב של ספר שהשפה שלו מענגת אותי, שאני קורא ורוצה להמשיך מיד לפרק הבא, ושאני חושב עליו כשאני לא קורא אותו, הוא נדיר עד מאוד, ו״זורבה היווני״ הוא אחד מהנדירים הללו. הוא כתוב בשפה לא פשוטה אבל יפה עד מאוד, וגם עם הקצב האיטי שלו ומיעוט ההתרחשויות, עדיין היה לי קשה להניח אותו מהיד.
הסיפור הוא על סופר צעיר (שגם מספר את הסיפור) שנוסע לכרתים כדי להקים מכרה, ובהפלגה בדרכו לשם פוגש את אלכסיס זורבה. מדובר באדם מבוגר עם שמחת חיים אינסופית, והשקפת עולם מעניין ומגובשת. בעוד המספר הוא מופנם מחושב, חובב ספרים מושבע ובודהיסט למעשה, זורבה מייצג את ההפך כמעט – הדוניסט מוחצן, איש של אנשים מלא קסם אישי, שרק רוצה לטרוף את כל מה שיש לחיים להציע. ולסיפור אין יותר מדי עלילה, בעיקר תיעוד של חייהם הפשוטים של השניים על האי, הרפתקאותיהם המינוריות למדי, ואינספור שיחות פילוסופיות מרתקות.
…
״שוב הידהדה בתוכי עם קול צעקת העגור האזהרה האיומה, שהחיים האלה הם יחידאיים לגבי כל אדם, אין אחרים, וכל מה שאתה יכול לשמוח בו, שמח בו כאן; הם חולפים מהר ושוב לא תינתן לך, לעולם ועד, עוד הזדמנות.״
…
זורבה הוא דמות כל כך פועמת וחיה, שקשה שלא להישבות בקסמו גם כקורא. כשמוסיפים גם כתיבה נהדרת ושיחות עמוקות אל תוך הלילה, התוצאה היא קלאסיקה מפעימה ומדוייקת, גם היום.
…
״׳יכול להיות שאני אבוא איתך; אני חופשי!׳
זורבה הניד בראשו: ׳לא, אתה לא חופשי׳, אמר. ׳החבל שאתה קשור בו קצת יותר ארוך מהחבל של אנשים אחרים, זה הכל; אתה, אדון, יש לך חוט ארוך, אתה הולך ובא, נדמה לך שאתה חופשי, אבל את החוט אתה לא חותך. וכל זמן שאתה לא חותך את החוט…׳״
…