ארמון הירח / פול אוסטר

זה סיפור על גורל, ועל איך אי אפשר להתחמק ממנו, גם אם לא רוצים, או אם לא אכפת. זה סיפור על לאבד את הכל ולהרוויח הכל ולאבד שוב, ועל לבדוק כמה נמוך אפשר להגיע מבלי להשתגע. וזה לדעתי סיפור על כך שהמקריות היא רק למראית עין, ובעצם בדך כלל יש בה איזה גרעין של כוונה שנזרעה מתישהו, אפילו אם ממש מזמן.

זה הסיפור של מרקו פוג, סטודנט ניו-יורקי צעיר שאיבד את ההורים שלו, ומנסה ממש חזק להגיע לתחתית – אבל גם יש לו כמה אנשים שאוהבים אותו ומשאירים אותו בעולם הזה. וכמנהגו של פול אוסטר, זאת רק ההתחלה: יש עוד כמה דמויות ראשיות שמספרות את הסיפורים שלהן, עם המון התרחשויות שייאמנו או לא, עם המון אנשים, ומקריות שמתכנסת לכדי סיפור אחד, עם מסר ועם כוונה.

כבר כתבתי שאני אוהב את אוסטר כי הוא בהחלט יודע לספר סיפור ולגרום לי לשקוע ולהיאבד בתוכו, אבל מאחור תמיד יש מסר, או ערך, והוא תמיד גורם לי לעצור ולהרהר ולחשוב. וחוץ מזה, הדמויות שלו תמיד נפלאות בעיניי, מלאות אנושיות ותשוקה וחמלה וסקרנות.

״לקיטי היה כישרון טבעי להוציא אנשים מקליפתם, וקל היה להיכנע לה, לחוש בנוח במחיצתה. כפי שאמר לי דוד ויקטור פעם, לפני זמן רב, שיחה כמוה כמסירת בייסבול מדוייקת. שותף מוצלח משליך את הכדור הישר לתוך הכפפה שלך, ואז כמעט אינך יכול שלא לתפוס אותו; וכשהוא בעמדת תפיסה, הוא קולט כל כדור שנשלח לעברו. […] וכך עשתה קיטי. […] היא גרמה לי להיראות טוב מכפי שהייתי, וכך חיזקה את בטחוני, מה שעזר לי לזרוק כדורים שקל היה לה יותר לקלוט.״

במקרה הזה, מרקו פוג היא דמות נפלאה במיוחד, שבודקת את הגבולות באומץ – כזה שנותן לי עוד מבט על המקום שבו אני נמצא, על הגבולות שלו, ועל האפשרויות הבלתי מוגבלות. וכשזה קורה, אני יודע שאני קורא ספר טוב באמת.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים / דוקטור סוס

מה כבר אפשר לכתוב על הספר הנפלא על זה שעוד לא נכתב? שזה ספר ילדים אבל הוא כנראה יותר מיועד למבוגרים? שהאיורים שבו הם יצירת אמנות מדהימה? שהדמיון שמתפרץ ממנו הוא מופלא? שהוא עורר השראה באינסוף אנשים בעולם?
הכל נכון.

רק אוסיף, שמה שכיף בספרי מבוגרים שמתחפשים לספרי ילדים, זה שאין בהם בולשיט. אין צורך לנסות להבין את הסאבטקסט ולהתחיל לנחש מה מסמלת הגיבורה – אלא הכל נמצא מולי, כדור שנזרק הישר אל תוך הכפפה.
וגם, אין שום צורך לקרוא ארבע מאות עמודים כדי להבין את מה שהסופר מנסה להגיד לך. רק כמה דקות של קריאה, והמסר, שמגיע בלי שום חשש מתיוג ניו-אייג׳י (כי היי, זה לילדים!) – המסר ברור, ומצוייר מולך בצבעים יפים:
עוף על החיים שלך.

כל הימים נולדו שווים / יוני ויצמן

הו, כמה שרציתי לאהוב את הספר הזה. שלושה חברים, שנמאס להם שהמדינה אוכלת אותם, מחליטים לפוצץ את הבנקים המרכזיים בישראל. נשמע כמו התחלה לסיפור שממש הייתי רוצה לקרוא, סיפור שמישהו כתב לפני שאני הספקתי. אבל הבעיה היא שזו לא ההתחלה – אלא העלילה כולה, מההתחלה ועד לסוף הספר. כולו בעצם אקספוזיציה, שמתארת את חייהם של שלושה חברים, ומה גורם להם לקום יום אחד ולעשות את המעשה הזה. אבל זה כה קלישאתי, חסר מעוף, ולא מעורר הזדהות, שאני תוהה איך הצלחתי לסיים את הספר הזה, שלא התקדם לשום מקום.

אין מחיר לחופש / טום הודג׳קינסון

אחרי ההצלחה של ״בשבח הבטלה״, מניפסט העצלות של טום הודג׳קינסון, הוא נשאר באותו סגנון, ומנסח מניפסט ססגוני כנגד ערכי העבודה של העולם המודרני, וכנגד עוד מגוון ערכים נלווים, שמהווים את הבסיס לחברה שלנו כיום. הוא כותב בלהט חדור אמונה, מצטט אינסוף כותבים (בעיקר אנגליים ובעיקר מכמה מאות אחורה בזמן), עורג לחיים בימי הביניים, ונראה כמי שנהנה מהחיים באופן כללי.

״ולכן אני אומר: זרקו את המכונות. הן הכזיבו אותנו. הן רעשניות, יקרות, ומייצרות בדידות. אל תחשבו ׳מה אני רוצה׳, אלא ׳על מה אני יכול לוותר׳. […] המכונות מנתקות אותנו מעצמנו. כלים, לעומת זאת, הם שונים בתכלית. האת, האזמל, החרמש, האולר: כל אלה הם כלים של שחרור.״

אז למרות שלעתים קרובות התעצבנתי מכתיבתו, או מאי-דיוקים או מראיית מציאות שאני לא בהכרח מתחבר אליה – נהניתי לקרוא. קצת כמו הטפה למקהלה, כי אני בגדול מאמין בהרבה מהעקרונות שהוא מטיף להם, אבל תמיד טוב לקרוא שוב על דברים כאלו מזווית אחרת, וגם כי בהחלט יש בספר כמה וכמה קטעים ששווים ציטוט.

רחוב החנויות האפלות / פטריק מודיאנו

סיפור בלשי, שבסגנונו הוא פילם נואר קלאסי ואפל משנות השבעים, שמה שלא קלאסי בו הוא הנושא – אדם שאיבד את זכרונו ובחקירתו מנסה להבין מי הוא. נשמע מסקרן, וברגע שצלחתי את התרגום (או את השפה) הנוקשה ונכנסתי לקצב הקצת-משונה של הסיפור, הוא אפילו די זורם. אבל קודם כל, נשארה אצלי תחושה קשה של חורים בעלילה – מעשה בלתי נסלח בסיפור בלשי.
ובעיקר – הגיבור (שגם מספר את הסיפור) לא הצליח לעורר בי יותר מדי הזדהות, ואני חייב לומר שלא היה אכפת לי יותר מדי, מה יקרה לו ומי הוא. וכך הסיפור התגלגל בעצלתיים עד סופו, וכנראה שישכח די במהרה.

צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו / הרוקי מורקמי

לצקורו טזאקי היו ארבעה חברים טובים בתיכון (בעיר קטנה ביפן), שהיוו את רוב עולמו. שנה אחרי שהוא מחליט לעבור ללמוד באוניברסיטה בטוקיו, מחליטים חבריו לנדות אותו, ולנתק איתו כל קשר, מבלי לספר למה, וצקורו אפילו לא שואל. בינתיים, עבר כבר עשור. צקורו חי די לבדו, בשגרה האפורה שלו, עם מעט אנשים שנכנסים ויוצאים מחייו, ובחורה לא מאוד שגרתית שהוא מתחיל להתאהב בה. אותה בחורה דוחפת אותו להתמודד עם הטראומה החברתית שמציקה לו, לחפש את חבריו ולנסות להבין מה קרה שם.

והספר הוא בדיוק מה שהייתי מצפה ממורקמי (מהצד הריאליסטי של ספריו): דמויות בשולי המיינסטרים, גיבור מלא רגש שהעולם מסביבו מנוכר, אווירה עדינה, וסיפור די מינורי שרץ קדימה כל הזמן. חיבבתי מאוד את צקורו המוזר קצת, ואת כל מי שסביבו. נהניתי מהאווירה האורבנית הסהרורית (שחוזרת שוב ושוב בספריו של מורקמי). אני לא חושב שמצאתי יותר מדי משמעות ועומק, בטח לא כאלו שקופצים מיד, אבל זה לא נורא. כי הסיפור סחף אותי לתוכו, וכשלא קראתי, רק רציתי לחזור לספה האפורה והנוחה שלי, ולשקוע שוב לתוך העולם היפה והמעניין הזה, של צקורו חסר הצבע.

אקספרס הדיבור הישיר / דיוויד פוסטר וולאס

אני חלק מהמחנה של דיוויד פוסטר וולאס, ומאוד שמח על מפעל התרגומים (הקצת מאחר) שלו לעברית. את ״אקספרס הדיבור הישיר״ קראתי בעיצומה של מערכת בחירות אמריקאית צינית להחריד, מה שהולם לחלוטין את סגנון הכתיבה שלו. הנובלה/מאמר שמהווים את עיקר הספר, בו הוא מצטרף לקמפיין הבחירות של ג׳ון מקיין הרפובליקני ומסקר אותו בדרכו הייחודית, בהחלט מעניינת, ומוסיפה הרבה פרטים מעניינים על הפוליטיקה האמריקאית המשוגעת, וגם על העם האמריקאי כולו. אבל הייתי באיזשהו שלב, הסיקור כבר הפך לארוך וטרחני מדי בשבילי וקצת התייאשתי.
אחריו מגיע מאמר נהדר על טניסאי העל המיתולוגי רוג׳ר פדרר ועל היופי במשחקו, מאמר שמוכיח שכותב מוכשר יכול להפוך כל נושא לפרוזה פנטסטית.
ואז מאמר ארוך עד מאוד על סרטיו של דיוויד לינץ׳ (שאין לי חיבה יתרה אליו), שאחרי כמה עמודים הבנתי שלא נועד שאקרא אותו – טכני מדי ולא מספיק מעניין.

בקיצור, דיוויד פוסטר וולאס, לפעמים הכתיבה שלך גאונית בעיני, ולפעמים אני לא מבין מה אתה מנסה לומר. ככה זה.

Curriculum Vitae / יואל הופמן

בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני, עם כל היואל הופמן הזה. אני עדיין לא מכור, אבל הספר הזה שבה את ליבי, ועשה לי חשק לעוד. זה לא ספר קונבנציונלי – תיאור חייו (האמיתיים או הבדיוניים) של הופמן דרך עיניים רגישות, דרך אוסף של פרטים ורגעים קטנים שהם הם החיים, וכתיבה שמעבירה כל כך הרבה יופי.
ספר לקרוא במצב רוח רגוע, מיוחד וקשוב –
ואני חייב לציין גם את האיורים (שהופמן אייר בעצמו), שלפעמים אפילו יפים עוד יותר מהטקסט.
ספר מיוחד וקסום, שבהחלט אחזור ואקרא שוב בקרוב, כדי להנות שוב, ולשאוב עוד מהיופי הזה.

״אנשים אינם מבינים את הדברים האלה. אנשים שמים אל אזנם טלפונים סלולריים וצועקים לתוכם איפה פיני.
במחשבה שנייה: גם הם [כמו האווזים] הולכים מתחת לירח. וגם אתם [הקוראים] כדברי השיר:

האגס פורח
אשה קוראת מכתב
מתחת לירח״

מארקוס אורליוס / נתן שפיגל

קצת משונה, שצריך לחזור לספרים משנות השבעים כדי לקרוא על הפילוסופיה הסטואית – אבל הספר הזה (כמו קודמו על סנקה) מצויין. המחבר שוטח פה את קורותיו של מארקוס אורליוס, קיסר רומי שהשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה, מילדותו ועד מותו. הסקירה ההיסטורית הזו חשובה כדי להבין את הקונטקסט שבו הוא הגה, ומאוד מעניין לראות שהנוף הפוליטי-חברתי של הקיסרות הרומית לא מאוד שונה מזה של ימינו, על תככיו ומעמדותיו והתנהלות האנשים בתוכו. וכך, יותר קל לנו להבין את חשיבותה של ההגות הסטואית, שאורליוס היה אחד מעמודי התווך שלה. גם הסיפור האישי שלו מעורר השראה, אבל רובו של הספר מוקדש לפילוסופיה, ונותן סקירה נהדרת מקיפה וקריאה מאוד, שמייתרת את הקריאה בטקסטי מקור סבוכים.
בכל מקרה, סדרה פילוסופית מצויינת בהחלט.

״ואילו מארקוס אורליוס אינו רואה תכלית בכיבוש-היצר; בעיניו הוא אמצעי להשגת המטרה: הוא מתכוון לשלווה, למניעת סבל. לעומת המאורעות החיצוניים הוא מעמיד את השיקול הפנימי ואת שלוות-הנפש. האדישות לדברים חיצוניים תוסיף לך אך פאר וכבוד. אם תזכה בדבר כלשהו, אל תתפאר ודע להפסיד ברוח טובה. אל תתרגל לייחס ערך לדברים חיצוניים כלשהם, מכיוון שבעת אבדנם תסבול בעטיים ייסורים.״

נתן אלתרמן / כוכבים בחוץ

אני חובב קטן מאוד של שירה, אבל שיר שנתקלתי בו באיזה בלוג הטיס אותי להשיג את אסופת השירים הקאנונית הזו, ואשכרה לקרוא שירה. זה איפשהו בין לא-פופלארי לבין היפסטרי, לקרוא את אלתרמן היום – אבל בשירה שלו יש כל כך הרבה יופי בלתי נתפס, שבכלל לא אכפת לי. המקצב הפנימי של המילים שמתנגנות בקצב כה ברור רק מעצם הקריאה, הדימויים היפהפיים, וכל זאת כשמתחת פועם המון המון רגש. אז בלי להיכנס לאיזשהו דיון במקומו של אלתרמן בהיסטוריה של השירה והשפה העברית – הקריאה באסופת השירים האדירה היא חוויה מלאת יופי, רגש ומשמעות, גם (ובעיקר) היום.

״רק מלים נוכריות את קוראה כאגרת.
לו סלחי לי על קור החרוז הצלול.
על עלבון אהבה כה פשוטה ואכזרת
שהלבשתי לה כותונת משחק וצלצול.

זה השיר, אל בינה נשאתיו ואל גודל,
בנתיבת הנדודים הישנה,
משולחן אל חלון ומכותל אל כותל,
בין תמונות ועיניים כלות לשינה.״