זה סיפור על גורל, ועל איך אי אפשר להתחמק ממנו, גם אם לא רוצים, או אם לא אכפת. זה סיפור על לאבד את הכל ולהרוויח הכל ולאבד שוב, ועל לבדוק כמה נמוך אפשר להגיע מבלי להשתגע. וזה לדעתי סיפור על כך שהמקריות היא רק למראית עין, ובעצם בדך כלל יש בה איזה גרעין של כוונה שנזרעה מתישהו, אפילו אם ממש מזמן.
זה הסיפור של מרקו פוג, סטודנט ניו-יורקי צעיר שאיבד את ההורים שלו, ומנסה ממש חזק להגיע לתחתית – אבל גם יש לו כמה אנשים שאוהבים אותו ומשאירים אותו בעולם הזה. וכמנהגו של פול אוסטר, זאת רק ההתחלה: יש עוד כמה דמויות ראשיות שמספרות את הסיפורים שלהן, עם המון התרחשויות שייאמנו או לא, עם המון אנשים, ומקריות שמתכנסת לכדי סיפור אחד, עם מסר ועם כוונה.
כבר כתבתי שאני אוהב את אוסטר כי הוא בהחלט יודע לספר סיפור ולגרום לי לשקוע ולהיאבד בתוכו, אבל מאחור תמיד יש מסר, או ערך, והוא תמיד גורם לי לעצור ולהרהר ולחשוב. וחוץ מזה, הדמויות שלו תמיד נפלאות בעיניי, מלאות אנושיות ותשוקה וחמלה וסקרנות.
…
״לקיטי היה כישרון טבעי להוציא אנשים מקליפתם, וקל היה להיכנע לה, לחוש בנוח במחיצתה. כפי שאמר לי דוד ויקטור פעם, לפני זמן רב, שיחה כמוה כמסירת בייסבול מדוייקת. שותף מוצלח משליך את הכדור הישר לתוך הכפפה שלך, ואז כמעט אינך יכול שלא לתפוס אותו; וכשהוא בעמדת תפיסה, הוא קולט כל כדור שנשלח לעברו. […] וכך עשתה קיטי. […] היא גרמה לי להיראות טוב מכפי שהייתי, וכך חיזקה את בטחוני, מה שעזר לי לזרוק כדורים שקל היה לה יותר לקלוט.״
…
במקרה הזה, מרקו פוג היא דמות נפלאה במיוחד, שבודקת את הגבולות באומץ – כזה שנותן לי עוד מבט על המקום שבו אני נמצא, על הגבולות שלו, ועל האפשרויות הבלתי מוגבלות. וכשזה קורה, אני יודע שאני קורא ספר טוב באמת.
…
עזוב אותך מיוגה 