אחרי ההצלחה של ״בשבח הבטלה״, מניפסט העצלות של טום הודג׳קינסון, הוא נשאר באותו סגנון, ומנסח מניפסט ססגוני כנגד ערכי העבודה של העולם המודרני, וכנגד עוד מגוון ערכים נלווים, שמהווים את הבסיס לחברה שלנו כיום. הוא כותב בלהט חדור אמונה, מצטט אינסוף כותבים (בעיקר אנגליים ובעיקר מכמה מאות אחורה בזמן), עורג לחיים בימי הביניים, ונראה כמי שנהנה מהחיים באופן כללי.
…
״ולכן אני אומר: זרקו את המכונות. הן הכזיבו אותנו. הן רעשניות, יקרות, ומייצרות בדידות. אל תחשבו ׳מה אני רוצה׳, אלא ׳על מה אני יכול לוותר׳. […] המכונות מנתקות אותנו מעצמנו. כלים, לעומת זאת, הם שונים בתכלית. האת, האזמל, החרמש, האולר: כל אלה הם כלים של שחרור.״
…
אז למרות שלעתים קרובות התעצבנתי מכתיבתו, או מאי-דיוקים או מראיית מציאות שאני לא בהכרח מתחבר אליה – נהניתי לקרוא. קצת כמו הטפה למקהלה, כי אני בגדול מאמין בהרבה מהעקרונות שהוא מטיף להם, אבל תמיד טוב לקרוא שוב על דברים כאלו מזווית אחרת, וגם כי בהחלט יש בספר כמה וכמה קטעים ששווים ציטוט.
…
עזוב אותך מיוגה 