חמישה סיפורים שאיכשהו הרגישו כמו הגרסה הקצת פחות אין-יור-פייס של אשכול נבו (שכמה מספריו אני אוהב עד מאוד): הורים ובנים, עשירים ועניים, כמו מדגם מייצג של החברה הישראלית, בסיטואציות רגישות ונוגעות. אז מאחורי כל סיפור יש רגש (וגם נסיון לרגש), וכנראה שגם יש מחשבה ומוטיבים וקווים ספרותיים מעניינים. אבל עם כל אלו, עדיין אף אחד מהסיפורים לא באמת ״נכנס״, או ריגש אותי באמת, או אפילו סיפר לי משהו חדש.
…
עזוב אותך מיוגה 