קצת משונה, שצריך לחזור לספרים משנות השבעים כדי לקרוא על הפילוסופיה הסטואית – אבל הספר הזה (כמו קודמו על סנקה) מצויין. המחבר שוטח פה את קורותיו של מארקוס אורליוס, קיסר רומי שהשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה, מילדותו ועד מותו. הסקירה ההיסטורית הזו חשובה כדי להבין את הקונטקסט שבו הוא הגה, ומאוד מעניין לראות שהנוף הפוליטי-חברתי של הקיסרות הרומית לא מאוד שונה מזה של ימינו, על תככיו ומעמדותיו והתנהלות האנשים בתוכו. וכך, יותר קל לנו להבין את חשיבותה של ההגות הסטואית, שאורליוס היה אחד מעמודי התווך שלה. גם הסיפור האישי שלו מעורר השראה, אבל רובו של הספר מוקדש לפילוסופיה, ונותן סקירה נהדרת מקיפה וקריאה מאוד, שמייתרת את הקריאה בטקסטי מקור סבוכים.
בכל מקרה, סדרה פילוסופית מצויינת בהחלט.
…
״ואילו מארקוס אורליוס אינו רואה תכלית בכיבוש-היצר; בעיניו הוא אמצעי להשגת המטרה: הוא מתכוון לשלווה, למניעת סבל. לעומת המאורעות החיצוניים הוא מעמיד את השיקול הפנימי ואת שלוות-הנפש. האדישות לדברים חיצוניים תוסיף לך אך פאר וכבוד. אם תזכה בדבר כלשהו, אל תתפאר ודע להפסיד ברוח טובה. אל תתרגל לייחס ערך לדברים חיצוניים כלשהם, מכיוון שבעת אבדנם תסבול בעטיים ייסורים.״
…
עזוב אותך מיוגה 