לצקורו טזאקי היו ארבעה חברים טובים בתיכון (בעיר קטנה ביפן), שהיוו את רוב עולמו. שנה אחרי שהוא מחליט לעבור ללמוד באוניברסיטה בטוקיו, מחליטים חבריו לנדות אותו, ולנתק איתו כל קשר, מבלי לספר למה, וצקורו אפילו לא שואל. בינתיים, עבר כבר עשור. צקורו חי די לבדו, בשגרה האפורה שלו, עם מעט אנשים שנכנסים ויוצאים מחייו, ובחורה לא מאוד שגרתית שהוא מתחיל להתאהב בה. אותה בחורה דוחפת אותו להתמודד עם הטראומה החברתית שמציקה לו, לחפש את חבריו ולנסות להבין מה קרה שם.
והספר הוא בדיוק מה שהייתי מצפה ממורקמי (מהצד הריאליסטי של ספריו): דמויות בשולי המיינסטרים, גיבור מלא רגש שהעולם מסביבו מנוכר, אווירה עדינה, וסיפור די מינורי שרץ קדימה כל הזמן. חיבבתי מאוד את צקורו המוזר קצת, ואת כל מי שסביבו. נהניתי מהאווירה האורבנית הסהרורית (שחוזרת שוב ושוב בספריו של מורקמי). אני לא חושב שמצאתי יותר מדי משמעות ועומק, בטח לא כאלו שקופצים מיד, אבל זה לא נורא. כי הסיפור סחף אותי לתוכו, וכשלא קראתי, רק רציתי לחזור לספה האפורה והנוחה שלי, ולשקוע שוב לתוך העולם היפה והמעניין הזה, של צקורו חסר הצבע.
…
עזוב אותך מיוגה 