סטונר / ג׳ון וויליאמס

כמה מעניין כבר יכול להיות ספר על חיים של פרופסור באוניברסיטה? מעניין מאוד – אבל לא הבנתי למה העטיפה מהללת אותו בתור יצירת מופת מושלמת.
הסיפור הוא באמת סיפורו של סטונר, מילדותו בחווה אמריקאית נידחת בסוף המאה ה-19, ועד למותו כפרופסור מכובד באוניברסיטה. הסיפור באמת מעניין, על אף העובדה שהוא מתאר חיים של בן אדם רגיל לכאורה. חלק מהעניין שלי, אגב, נבע מהתקופה בה מתרחש הסיפור, תקופה בה בארצות הברית הכפריים ביקרו בעיר לעתים נדירות אם בכלל, בה לאוניברסיטה הגיעו מעטים יחסית, ובה הנישואים היו נישואי תועלת. אבל גם מעבר לכך, מסיבה שאינה לגמרי ברורה לי, הסיפור בהחלט מחזיק ומסקרן – על אף הטון הענייני וסגנון הכתיבה (שמאוד הזכירו לי את ״כמעיין המתגבר״, אבל בגרסה הרבה פחות פלקטית).

…

״ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב, אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב.״

…

אבל לא מצאתי את העניין שמעבר לסקרנות ולסיפור עצמו – את המשהו מעבר שאני מצפה שיפציע בספרים גדולים באמת.

…

שנות השפע / צ׳אן קון-צ׳ונג

אתחיל מהסוף – ספר מצויין, אינטליגנטי וסוחף, ושווה קריאה.

הסיפור הוא של צ׳אן, סופר רבי מכר סיני שחייו נהדרים ורגועים, עד שהוא מוצא את עצמו מתמודד נגד המשטר, רודף ובורח במסע מפתיע. אבל צ׳אן הוא למעשה בן דמותו של המחבר, וכל הסיפור מתנקז בסופו לתוך מניפסט עם סימן שאלה כנגד המשטר הסיני.

קודם כל, הדמויות – יש פה אוסף של דמויות נהדרות ואמינות, כאלו שמאוד הייתי רוצה לפגוש, ושבאמת אכפת לי מה קורה להן. בראשן עומד צ׳אן כמובן, שמניע את העלילה, וכיף להזדהות אתו ולראות את העולם דרך עיניו. העלילה עצמה סוחפת ואינטליגנטית, מאלו שהדהדו לי בראש גם ברגעים שהנחתי את הספר בצד.
אבל העיקר הוא המבט המרתק שקון-צ׳ונג מאפשר לנו, אל תוך העולם המרתק והכה-שונה של סין של האלף הנוכחי – אל תוך הדיקטטורה הדמוקרטית, אל הפוליטיקה האסייתית, ואל חיי היומיום של הסיני הממוצע, שלא תמיד אכפת לו שהוא חי בדיקטטורה, כל זמן שיש לו עבודה וחופש יחסי והוא יכול לקנות יותר ויותר דברים.

אבל מה שקנה אותי עוד יותר הוא השיפוטיות המוגבלת של המחבר, כי לכתבים כאלו יש נטייה לנחרצות כנגד המשטר או התרבות שבה הם נכתבים, אך פה ישנה רגישות רבה לכך שלא הכל שחור ולבן. בעיניי המשכילים שבחברה המשטר הדיקטטורי תמיד נתפס כרע, אך ציטוט של הובס – ״אם תתן לאנשים לבחור בין אנרכיה לבין דיקטטורה הם יבחרו בדיקטטורה״, שחוזר מספר פעמים בספר, מייצג את הרגישות הזאת, לכך שיש עוד צדדים למטבע. ושמה שנתפס כרוע בעיניי מעטים, יכול להיות בעצם מחיר הכרחי עבור הרוב.

…

הקפיצה מהמזח / אן פאקר

עשר שנים לקח לאן פאקר לכתוב את ספר הבכורה שלה, אבל המאמץ בהחלט השתלם – זה אחד הספרים שיותר נגעו בי, מאלו שהדהדו זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא.
קארי היא בחורה בתחילת שנות העשרים שלה, שגרה בעיירה די נידחת בוויסקונסין ולא יצאה משם כל חייה. היא מאורסת למייק, הכי אול-אמריקן שיש, ויש לה משפחה אוהבת ולא מעט חברים. בסצנה הראשונה בספר, מייק קופץ ראש מהמזח, קפיצה שהופכת את כל החיים של קארי לשאלה אחת גדולה, שממנה מתחיל מסע מרתק – שרוב פרטיו יהיו ספויילר. קארי היא דמות ראשית מעולה: היא צ׳ארמרית שגרמה לי להזדהות איתה עד מאוד, אבל יש סיכוי טוב שאם הייתי פוגש אותה היא הייתה מעצבנת אותי. היא אינטליגנטית מאוד אבל גם לפעמים עושה שטויות, וגם רגישה מאוד, אבל גם ממש פוגעת באנשים שהיא אוהבת. דמות מלאה, ומלאת סתירות, שלא בהכרח נפתרות עד סוף הסיפור. הדמויות שמקיפות אותה מעולות גם הן – בעיקר קילרוי, אחת הדמויות הגבריות הכי אניגמטיות ומרתקות שקראתי, מישהו שממש הייתי שמח לפגוש לאיזו בירה.

…

״קילרוי חייך חיוך רחב. ״את לא מאמינה שאת מדברת ככה כשאת בעצם לא ממש מכירה אותי.״
״אני לא ממש מכירה אותך?״ אמרתי וצחקתי. ״אני לא מכירה אותך בכלל.״
הוא משך בכתפו. ״מה זה להכיר? את אולי לא יודעת איפה גדלתי או מה אני עושה בין תשע לחמש כל יום, אבל את יודעת איך זה להיות איתי כמה שעות. זה לא אומר לך יותר מפרטים עובדתיים?״
״כן, כנראה״, אמרתי, אבל בלבי חשבתי: ״אז איפה באמת גדלת? ומה אתה באמת עושה בין תשע לחמש כל יום – שותה?״״

…

בכל אופן, המסע של קארי הוא קודם כל סיפור שאחרי כמה עשרות עמודים ממש הכניס אותי לתוכו, סופה בקצב איטי שממש רציתי לדעת לאן היא נושבת. סיפור שנכנס לתוך הראש שלי, ורק רציתי שיימשך עוד ועוד. בסצנה אחת נמאס לקארי מהעולם, והיא מסתגרת בדירה שלה, מפסיקה לענות לטלפונים, וסורגת במשך שלושה ימים – ובזמן הזה של הקריאה, גם לי התחשק לעשות בערך אותו הדבר.

…

״היא הביטה אליי, אמי בשמלת העבודה שלה מפשתן בצבע יין, משקפיה תלויים על שרוך סביב צווארה. היא הנידה בראשה לשלילה. ״בדידות היא דבר מוזר״, היא אמרה לאטה. ״זה כמעט כמו עוד בן אדם. אם תתני לה, היא יכולה להיות איתך.״״

…

אבל אותו המסע גם, כמאמר הקלישאה, מעמת אותה עם הרבה אמיתות שהיא כבר לא בטוחה בוודאיות שלהן, אותה אבל גם אותי תוך כדי, ומשאירה הרבה שאלות פתוחות, והרבה דברים לחשוב עליהם.

…

דרך הלב / ג׳ק קורנפילד

עוד ספר למדף הבודהיסטי, שכתב אחד המפורסמים שבמורי המדיטציה המערביים, מאלו שפחות-או-יותר הביאו את הבודהיזם למערב בשנות השישים. העומק ורוחב-היריעה של ג׳ק קורנפילד ניכרים גם בספר הזה, שמשלב את הפילוסופיה הבודהיסטית עם סיפורים אנושיים שמביא קורנפילד מנסיונו כמטפל פסיכולוגי, אבל בעיקר כמורה רוחני להמון אנשים במשך עשרות שנים.

…

״היא נדהמה מהשאלה וענתה במילים אלה:
׳אני אוהבת חיים , אדוני, וכאוהבת חיים איני יכולה להימנע משום תחום של החיים. לכן, כשאני עובד בכפר עני בהודו, ורואה אנשים רעבים למזון, איך אני יכולה שלא לעצור ולהגיב על סבלם? […]
גם כשאני באה ללונדון, לשיקאגו, או לסן דייגו, אני נתקלת בסבל, לא בגלל מחסור במים נקיים, אלא בגלל בדידות וניכור, בגלל העדר תזונה רוחנית או הבנה. […] כאוהבת חיים, איך אני יכולה להפריד בין שני חלקים של השלם?׳״

…

אני מאוד אוהב את החיבור של העומק הפילוסופי עם דרך החיים המערבית: עיון בפילוסופיה בודהיסטית לכשלעצמה נוטה להתפוגג, כאשר הוא אינו מחובר לחיים היומיומיים שלנו ולאנשים שסביבנו. בספר הזה (ובשאר ספריו גם כן) החיבור הזה מתבצע בצורה נהדרת – מעמיקה אך גם קריאה, ובעיקר רגישה עד מאוד, גם לאנשים וגם לדקויות של הדרך הפילוסופית. ובגלל זה גם יש לו מקום אצל מי שעוד לא מכיר את הפילוסופיה הזו וגם למי שכן – מאותם הספרים שבכל קריאה בהם אגלה משהו חדש.

…

ארוחת בוקר ישראלית / ניצן ויסמן

חמישה סיפורים שאיכשהו הרגישו כמו הגרסה הקצת פחות אין-יור-פייס של אשכול נבו (שכמה מספריו אני אוהב עד מאוד): הורים ובנים, עשירים ועניים, כמו מדגם מייצג של החברה הישראלית, בסיטואציות רגישות ונוגעות. אז מאחורי כל סיפור יש רגש (וגם נסיון לרגש), וכנראה שגם יש מחשבה ומוטיבים וקווים ספרותיים מעניינים. אבל עם כל אלו, עדיין אף אחד מהסיפורים לא באמת ״נכנס״, או ריגש אותי באמת, או אפילו סיפר לי משהו חדש.

…

אלן דה-בוטון / תענוגות וייסורים

בשונה מספריו האחרים של דה-בוטון, ב״תענוגות וייסורים״ הוא מספק סיפור מסגרת. כזה שכתוב בשנינות צינית אנגלית, ובעצם מספק פלטפורמה לשטוח את הפילוסופיה או את הגיגיו של המספר בנוגע למערכות יחסים, אהבה, וכל מה שמחבר ומפריד בין גברים לנשים. בניגוד לספרים אחרים שלו, לא מאוד התחברתי: אולי בגלל הצורך ב״תירוץ״ סיפורי בכדי לומר את מה שהוא באמת רוצה, ואולי בגלל שהוא לא גילה לי דברים מרעישים או משני-תודעה על החיים, שזה מה שאני מצפה מהפילוסופיה שאני קורא. ועם כל זאת, הספר עדיין מהנה ומעניין, וזאת מבלי להרגיש כאילו מאכילים אותי פילוסופיה בכפית מצופה בדבש.

…

״לכן היא שכחה עד כמה מעניינת יותר היא יכולה להיות במחיצתם של אנשים אחרים, והגיעה למסקנה שהיא נעשתה חסרת השראה ביותר. במקום לשבת לארוחת ערב עם אריק בביטחון שיש דברים שהייתה רוצה לדבר עליהם אילו רק הייתה מוצאת חברה הולמת יותר, היא פשוט שכחה מה יש לה לומר – הוכחה לכך שאנשים אחרים מעצבים לא רק את מה שאנחנו יכולים להגיד, אלא את מה שאנחנו רוצים להגיד, מה שאנחנו מסוגלים לרצות להגיד.״

…

ג׳ורג׳ סונדרס / עשרה בדצמבר

אוסף עטור שבחים של סיפורים קצרים, מהסגנון האמריקאי – כזה שממוקם באזור הפרברי, ועוסק הרבה בטירוף המבעבע מתחת לפני השטח, ומדי פעם מתפרץ. אז קודם כל, הקריאה העברית מאוד לא זורמת: אולי זה התרגום או אולי זה קצב השפה, אבל בכל מקרה, היה לי קשה להישאב אל תוך הסיפורים בעיקר בגלל הכתיבה או התרגום. ובמישור הסיפורי – אולי זאת תחושה של סיפורים שכבר קראתי או שמעתי או שסתם לא הזדהיתי איתם – אבל אף סיפור לא נחרת לי בזיכרון, ואני חושב שזה אומר הכל.

…

האם שימפנזים חושבים על פרישה / יעקב בורק

ספר מדע פופולרי, עם הרבה תובנות מעניינות על חקר האושר בעיקר, אבל לא רק. לא מחדש הרבה, אלא שם בעטיפה קריאה ובהירה עקרונות שכבר נתקלתי בהם לא פעם. מה שכן, לרעיונות לוקח זמן לשקוע, וצריך לחזור עליהם יותר מפעם אחת כדי שיהיו חלק מהמעשה ולא רק מהמחשבה – אז גם לקרוא ספרים כאלו צריך, לפחות מפעם לפעם.

…