הארכיברית / ענת לוין

אם אני מסכם את הספר הזה במשפט אחד –
ענת לוין כותבת כל-כך כל-כך יפה.
כל מילה בספר הזה מונחת במקומה המדוייק, והמקצב של המילים פשוט יוצא החוצה, ממש כמו שירה שהתחפשה לרומן, שירה שגרמה לי להתעכב ולקרוא פסקאות שוב ושוב ושוב, וכבר מזמן לא נתקלתי בכתיבה ישראלית שעושה בשפה פשוט מה שהיא רוצה, כמו זו של ענת.

ומעבר למילים, יש גם עלילה, וסיפור, שבהחלט מושכים קדימה, גם אם לאט בהתחלה, אבל בנחישות ועם המון יופי. סיפור כזה שמתחלק לשני חלקים, כשהראשון מתרחש בעיקר במשרד דמוי-ממשלתי בדיוני, עם מינימום עלילה, אבל עם לא מעט דברים שקורים, והשני, עדיף להשאיר את ההפתעה.

וחוץ מאלו, ב״הארכיברית״ יש טונות של רגש, שיוצא החוצה, ולא יכולתי להישאר אדיש אליו. המון קטעים טעונים, ברגש וביופי, שוב ושוב.

אבל לפני כל התמונות והסיפורים, הייתם אחדים ונפרדים, ואחר כך ערומים ואוהבים, ואחר כך הורים ומרירים, חולים, ואחר כך תשושים וקשים, אבל היו לכם מה שאנשים לפעמים קוראים ״חיים״, שיש בהם איש, אישה, ימים, ילדה, שתיים, שמיים, שלוש, וכולם עדים אלו של אלו, ואלו שעכשיו לא יודעים אומרים עליו שהוא איש זקן, אבל אני יודעת שהנשמה שלו שקופה וגמישה כמו אז בתמונה, מה עוד אני יכולה לעשות כדי שתראי.

ואם יש שורה תחתונה – אחד הרומנים הישראליים הכי מוצלחים שיצא לי לקרוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s