אם אני מסכם את הספר הזה במשפט אחד –
ענת לוין כותבת כל-כך כל-כך יפה.
כל מילה בספר הזה מונחת במקומה המדוייק, והמקצב של המילים פשוט יוצא החוצה, ממש כמו שירה שהתחפשה לרומן, שירה שגרמה לי להתעכב ולקרוא פסקאות שוב ושוב ושוב, וכבר מזמן לא נתקלתי בכתיבה ישראלית שעושה בשפה פשוט מה שהיא רוצה, כמו זו של ענת.
ומעבר למילים, יש גם עלילה, וסיפור, שבהחלט מושכים קדימה, גם אם לאט בהתחלה, אבל בנחישות ועם המון יופי. סיפור כזה שמתחלק לשני חלקים, כשהראשון מתרחש בעיקר במשרד דמוי-ממשלתי בדיוני, עם מינימום עלילה, אבל עם לא מעט דברים שקורים, והשני, עדיף להשאיר את ההפתעה.
וחוץ מאלו, ב״הארכיברית״ יש טונות של רגש, שיוצא החוצה, ולא יכולתי להישאר אדיש אליו. המון קטעים טעונים, ברגש וביופי, שוב ושוב.
…
אבל לפני כל התמונות והסיפורים, הייתם אחדים ונפרדים, ואחר כך ערומים ואוהבים, ואחר כך הורים ומרירים, חולים, ואחר כך תשושים וקשים, אבל היו לכם מה שאנשים לפעמים קוראים ״חיים״, שיש בהם איש, אישה, ימים, ילדה, שתיים, שמיים, שלוש, וכולם עדים אלו של אלו, ואלו שעכשיו לא יודעים אומרים עליו שהוא איש זקן, אבל אני יודעת שהנשמה שלו שקופה וגמישה כמו אז בתמונה, מה עוד אני יכולה לעשות כדי שתראי.
…
ואם יש שורה תחתונה – אחד הרומנים הישראליים הכי מוצלחים שיצא לי לקרוא.
…
עזוב אותך מיוגה 