ג׳ון סטיינבק הוא סופר אמריקאי מפורסם (שכמובן, כסופר, שאף אחד לא יזהה את פניו ברחוב), שיוצא למסע של שלושה חודשים עם כלבו ברחבי אמריקה. מסע שעמוס בתיאורי נוף ואבחנות, בשיחות עם אנשים, ובהרהורים פילוסופיים פוליטיים והיסטוריים.
בקריאה הראשונה בספר הזה, לפני אי אילו שנים, חשתי את תאוות המסע של סטיינבק, את תיאוריו החדים, והרגשתי כאילו אני קורא סיפור מסע שמתרחש היום. קראתי אותו כספר אוהב אדם וסקרן, שמעודד לצאת ולדבר ולטייל ולהיות פתוח לעולם.
…
באתי לקחת את צ׳רלי כעבור ארבעה ימים, והוא היה בריא לגמרי. הרופא נתן לי כדורים שאתן לו בהפסקות בזמן הנסיעה, כך שהבעיה לא התעוררה שוב. אין שום דבר בעולם שיכול לתפוס את מקומו של איש טוב.
…
בקריאה חוזרת, סטיינבק עדיין כותב בצורה מופלאה ויפה וחדה לחלוטין (ותודה לתרגום הנהדר!). אבל איכשהו, עכשיו תאוות המסע שלו נשמעה לי קצת מעושה, גם אם הסקרנות עדיין שם. והוא מנהל שיחות (ארוכות) עם אנשים, אך כאלו שלא הופכות לחיבור אמיתי, שהוא בעיניי מה שהופך סיפור מסע למוצלח במיוחד. החוזק העיקרי שלו הוא בניתוח פוליטי ששואב את הדוגמאות שלו מהשטח, אבל מציג נקודת מבט אמריקאית משנות השישים, שאיכשהו אני מוצא אותה פחות רלוונטית לחיים שלי, לפחות היום.
…
עזוב אותך מיוגה 