״עץ המשי״ הוא סיפור ריאליסטי (על גבול האוטוביוגרפי), מופלא. מופלא בעיקר בגלל מעלה אחת – הוא גרם לי להרגיש כאילו אני במחנה עבודה מושלג בסין הקומוניסטית של שנות השישים. זה נשמע לא כיף במיוחד, וזה אכן ספר מדכא ברובו, ומלא כאב, אבל נדירים הספרים שמצליחים להעביר בצורה כל כך מוחשית תחושה של זמן ומקום אחרים. והזמן והמקום האלו הם של חוסר מוחלט, של הסתפקות במועט, של אנשים קרים ברובם, ושל מעט מאוד נחמה. אבל מוקד הסיפור הוא דווקא בנחמה שכן מופיעה, ובתקווה, וביופי, שמופיע ונוכח למרות הסביבה העויינת וכל הקשיים. והכל באופן מאוד מינורי, ועדין, ומאוד מאוד יפה.
…
עזוב אותך מיוגה 